ישראל פולס

אחרון הנפילים של מדינת ישראל

p
המחבר
בקצרה
גם אם ישרוד את האירוע המוחי הקשה, זה לא ישנה את העובדה שתם עידן. מדינת ישראל צריכה להתחיל להתרגל לחיים שאחרי שמעון פרס – בן לדור המייסדים, נביא מודרני, מותג בינלאומי, שלא זכה לראות את חלומו הגדול ביותר מתגשם.

ביום שלישי בערב [13 בספטמבר] היה נדמה שזה נגמר. שמעון פרס, בן 93 וחודש, המנהיג הישראלי הפעיל האחרון מדור המייסדים, אושפז במצב קשה עם אירוע מוחי. בתחילה, עוד היה בהכרה ושמר על צלילות יחסית. כעבור כחצי שעה, התברר כי הדימום בו לקה בקליפת המוח מתפשט, והרופאים נאלצו להרדים ולהנשים את פרס. בנו חמי אמר בהצהרה לעיתונאים כי "אנו נידרש כנראה לקבל בהמשך החלטות".

במעגל הפנימי של המשפחה היה ברור שאם המצב ימשיך להתדרדר, הם יתנו לפרס ללכת בשלום ולא יפצירו ברופאים להשאירו בחיים במצב המוגדר כ"צמח", כפי שקרה עם אריאל שרון, שלקה באירוע דומה בינואר 2006 והלך לעולמו רק שמונה שנים אחר כך.

בוקר יום רביעי היה אופטימי יותר: פרס שרד את הלילה, הדימום במוחו נעצר והרופאים העירו אותו וניסו לתקשר עמו. הוא הגיב בלחיצת יד. אופטימיות עמומה חזרה לנשב במסדרונות המרכז הרפואי הענק בתל השומר. יכול להיות שהקמבק-קיד הישראלי האולטימטיבי יעשה זאת שוב? כרגע, הסיכויים להתאוששותו של פרס אינם גבוהים. בגיל 93, הסיכוי לנס מצטמצם מאוד. מצד שני, אסור לשכוח שפרס הוא המוספד המתמיד ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ובכל הפעמים בהן הוספד בעבר, שרד ולעג למספידיו.

לאחר שסיים את הקדנציה שלו במשכן נשיאי ישראל [2014] היה שמעון פרס, הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, בקו ירידה בולט. משהו במרץ האינסופי שלו נכבה. כלפי חוץ הוא שמר על פאסון והמשיך להתרוצץ בעולם בקצב רצחני. בשיחות פרטיות החל הייאוש לכרסם בו. פרס הוא איש של תקווה. מעולם לא הרים ידיים, אף פעם לא התייאש. כשזרקו אותו מהדלת, חזר מהחלון. את חלום השלום שלו הוא קידם גם בממשלות ימין עוינות ואפילו על בנימין נתניהו הוא הפעיל מכבש שכנוע אדיר ללא הצלחה.

בשנתיים האחרונות, כשהקריירה מאחוריו ונתניהו עדיין ראש ממשלת ישראל, החלה התקווה של פרס לפנות את מקומה לכעס ודכדוך. לדברי גורמים מדיניים, בשיחות סגורות הוא דיבר על הכיוון בו מצעיד נתניהו את ישראל, על העתיד הלוט בערפל, על הסכנות האורבות למדינה אם לא יימצא מנהיג שיחזיר אותה אל הפסים. בפעם הראשונה בחייו, פרס עצמו לא היה במשחק הפוליטי ושמו לא הוזכר כאלטרנטיבה, אפילו זמנית, לשינוי הכיוון המדיני.

פרס הביט בכיליון עיניים על ההתדרדרות ביחסים בין ישראל לארה"ב, אליה הוביל נתניהו, אבל ידו קצרה מלהושיע. כשהיה נשיא, שימש פרס כ"כותל הדמעות" של הממשל ואף קיבל את המדליה הנשיאותית החשובה ביותר מהנשיא אובמה [2012], אבל גם הימים האלו היו כבר מאחוריו. הוא המשיך בפעילותו הבינלאומית אבל סובביו הבינו שהאיש הולך ודועך מול עיניהם. הזיקנה קפצה עליו, סוף סוף, כשחלומותיו אזלו ואתגריו הפכו בלתי אפשריים.

פרס הוא הישראלי האחרון שהיה שם. בן לדור המייסדים, שסעד וטיפל במדינה מיומה הראשון, היה אחד האחראים לבניית הכוח תוך כדי לחימה במלחמת השחרור, ונחשב לאבי הגרעין הישראלי ולמי שהקים את הכור בדימונה. אין אירוע משמעותי או מפעל חשוב בישראל שאינו קשור בפרס בצורה כזו או אחרת.

פעמיים ראש ממשלה, שר חוץ, נשיא ועוד אין ספור תפקידים מיניסטריאליים שונים ומשונים, ידו של פרס הייתה בכל, ויד כל בו. הוא היה הפוליטיקאי הכי שנוא בישראל (בשנות השמונים) והאיש הכי אהוב בישראל (לאחר בחירתו לנשיא). הוא היה מותג בינלאומי ומי שנחשב לנביא מודרני: דיבר על ננו-טכנולוגיה כשאיש עוד לא הכיר את המושג הזה, והגה חלק ניכר מהרעיונות החדשניים שהפכו את ישראל למה שהיא.

ביום בו קרס, פורסם כי שרת המשפטים והשר לביטחון הפנים הישראלים פגשו שוב משלחת של ראשי "פייסבוק", במאמץ מתמשך (עליו דווח גם במאמר כאן) לרתום את הרשת החברתית הענקית למלחמה בטרור המדורבן מעל דפיה. נזכרתי בנבואתו של פרס, שניתנה בשיחות שקיימתי איתו לפני יותר מעשור: "הממשלות כבר לא מנהלות את העולם הזה", אמר פרס אז, "העולם מנוהל וינוהל על ידי החברות הגלובליות. שם נמצאת העוצמה האמיתית, שם נמצא המפתח לשינוי".

פרס אמר, ועשה. הוא בנה רשת ענקית של קשרים בקרב ראשי החברות הגלובליות הגדולות במאמץ לרתום את כולם למשימות אוניברסליות שיקדמו את השלום, שהיה ונשאר חלומו הגדול ביותר. חלומו הזה, לא התגשם.

ביולי 1999 מת חסן השני, מלך מרוקו. לפרס היו קשרים עמוקים וארוכי שנים עם המלך חסן והוא הצטרף לפמליית ראש הממשלה אהוד ברק בלוויה, שהתקיימה ברבאט הבירה. צעדתי שם לידו, במצעד הלוויה העוצמתי ביותר בו נכחתי מעולם. צעדו שם כל מנהיגי ושועי העולם, מביל קלינטון ובוריס ילצין דרך כל שאר מנהיגי העולם המערבי, המזרחי, השני והשלישי. אין מלך או שליט ערבי שהדיר את עצמו ממסע הלוויה הזה, שכלל גם מנהיגי דת חשובים.

לתדהמתי, קהל המיליונים שצבא על המסלול בו עבר מסע הלוויה התעלם מקלינטון, ילצין וכל שאר מנהיגי העולם, וקרא בשמו של פרס. "מיסייה פרס, מיסייה פרס". אלמלא שמעתי וראיתי את הדברים בעצמי, לעולם לא הייתי מאמין בהם. האירוע כולו התרחש בליבה של מדינה ערבית ושמעון פרס, שהיה אז בן 76, היה מוכר ומקובל על המוני האזרחים המרוקאים שהתאבלו על מלכם.

כעת, נאבק פרס על חייו שלו בבית חולים בתל אביב. גם אם ישרוד את האירוע המוחי הקשה שעבר, זה לא ישנה את העובדה שתם עידן. אחרון הנפילים מפנה את הזירה. ישראל צריכה להתחיל להתרגל לחיים שאחרי שמעון פרס.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: shimon peres, president peres, nuclear facilities, moroccan king, labor party, israeli interests, israel, ariel sharon

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept