ישראל פולס

אין עוד מלבדו

p
המחבר
בקצרה
בנימין נתניהו ניצח כי הוא פוליטיקאי חסר מעצורים. אחרי הזובור לנשיא האמריקאי הוא הוריד את הכפפות והתנפל על מצביעי המפלגות מימינו, הפך את השמאל והמרכז לעוכרי העם והסית נגד האלקטורט הערבי – העיקר להישאר בשלטון. על הדרך הוא השאיר אדמה חרוכה.

פתרון שתי המדינות כבר כאן: בישראל משגשגות שתי מדינות, זו לצד זו. הבעיה היא, שמדובר בשתי מדינות לעם אחד. מדינת תל אביב, גוש דן והשרון, היא המדינה האירופית. יש בה תוצר לאומי גולמי גבוה מאוד לנפש, ערכים ליברליים, מתינות מדינית, פרגמטיות ביטחונית, חיי חברה ותרבות סוערים. בירתה, תל אביב. לידה, מדינת יהודה, המזרח תיכונית. רדופת פחדים קמאיים, קוצנית, בדלנית ושמרנית, מדינה שמעדיפה ערכי דת על ערכים דמוקרטיים, שחושדת (בצדק) בשכניה, שאוחזת ביד אחת בנשק, וביד השנייה בעוד נשק. המדינה הזו, המזרח תיכונית, שבירתה ירושלים, ניצחה ביום שלישי [17 במארס], בישראל, את המדינה האירופית.

נכון, ישראל חברה בארגון ה-OECD, אבל במציאות היא שייכת למקומות אחרים לגמרי. אגב, ההיסטוריה תוכיח מתישהו בעתיד מי מהמדינות הללו הייתה נכונה יותר לתושביה. האם יצר הקיום בשכונה האלימה של תושבי ישראל המזרח תיכונית היה מוצדק יותר מהבועה התרבותית והמתנשאת שבנו לעצמם תושבי ישראל האירופית?

המבצע הפוליטי של בנימין נתניהו בארבעת הימים האחרונים של הקמפיין הוא אחד המדהימים והמוצלחים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. בסוף השבוע הוא פיגר, בכל הסקרים, בפער יציב של כארבע מנדטים אחרי המחנה הציוני. בשבוע שעבר היו ימים בהם המחוג של ביבי בסקריו הפנימיים ליחך את הספרה 20 מהצד הנמוך. התחושה הייתה שהוא מאבד את זה. שהציבור הישראלי מאס בו ובספינים שלו.

נתניהו יצא לקמפיין הפחדה מאסיבי, הוריד את הכפפות, התנפל על האלקטורט של המפלגות מימינו (נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ואלי ישי) ברעבתנות, וזלל אותו בתיאבון. על הדרך הוא השאיר אדמה חרוכה.

הוא חזר בו מ"נאום בר אילן" (וייאלץ לפגוש את התוצאות של המעשה הזה בקרוב), הוא הודיע שלא תקום מדינה פלסטינית, הוא הסית נגד האלקטורט הערבי בישראל, הוא העליב את משה כחלון, הוא הפך את השמאל והמרכז הפוליטיים בישראל לעוכרי העם, הוא הבטיח הרים וגבעות לכולם, העיקר להישאר בשלטון. בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי חסר מעצורים, אבל יעיל. מה שמנצח אצלו הוא הרצון האדיר, הלאו-בר-כיבוש, להמשיך להיות ראש ממשלה. מולו התייצב פוליטיקאי חיוור, לא כריזמטי ונטול אוטוריטה ביטחונית. מועמד שבדיעבד לא יכול היה לנצח.

כעת מתברר סופית שהישראלים אוהבים לדבר על נושאים חברתיים כלכליים, אבל מצביעים על הטיקט הביטחוני. עובדה.

שני מגזרים צריכים לעשות חשבון נפש: הראשונים, הם הסוקרים. מפלה כזו לא נחוותה כאן זמן רב. רק סוקר אחד, האמריקאי מרק מלמן, שעובד עבור לפיד ו"יש עתיד", ראה לאורך כל הדרך ניצחון של הליכוד. שבוע לפני הבחירות, כשכל הסוקרים האחרים הצביעו על פער בן ארבעה מנדטים לטובת הרצוג, מלמן סימן ארבעה לטובת נתניהו. אף אחד, כולל החתום על המאמר הזה, לא לקח אותו ברצינות. סוקר אחד לבד, מול כל השאר.

תעשיית סקרים שלמה פשטה רגל ביום שלישי בערב. לא רק שהם פספסו לאורך כל הקמפיין, הם כשלו ברגע האמת, עם המדגמים הטלוויזיוניים המושקעים והמתוקשרים. ערוצים 10 ו-1 קבעו תיקו 27, ערוץ 2 קבע 28-27 לנתניהו. התוצאות הסופיות היו שונות בתכלית: 30-24 (לפני ספירת קולות החיילים) מהדהד לטובת הליכוד.

נתניהו הגדיל את מאגר המנדטים שלו בכ-60% תוך שלושה-ארבעה ימים. היה זה יצר הקיום ורצון החיים העז של בוחרי הימין האידיאולוגים שאמרו לעצמם כן, אנחנו אוהבים את בנט, מחזיקים מליברמן, אבל אם לא נצביע נתניהו השמאל יחזור לשלטון והכל ייגמר. אז הם חזרו לנתניהו. לא מאהבה, כמו מחוסר ברירה. הוא ידע לנגן על המיתר הנכון ברגע הנכון – ולנצח.

המגזר השני הראוי לחשבון נפש הוא התקשורת. כולל כותב שורות אלה. נצטרך להעשיר את ארגז הכלים שלנו. ההתמכרות לסקרים התבררה כהרסנית. שוו לעצמכם שמישהו נכנס לכם לסלולארי וגוזל מכם את אפליקציית הווייז, או כל אפליקציית ניווט אחרת שאתם משתמשים בה. פתאום צריך לנווט לבד. לחזור לרחובות, לסמטאות, לשמות המוזרים, לכיוונים, לשמאל, לימין, להתמצאות במרחב. ככל שתעשיית הדגימה והסקרים הלכה והשתכללה, כך הלכנו אנחנו והחלדנו. במקום לחפש את האנשים, מצאנו את הסוקרים. ובכן, זה נגמר. גם מדגמי הטלוויזיה כבר לא יחזרו למה שהיו פעם. מעכשיו, נצטרך לחזור לעבוד גם דרך הרגליים.

יש עוד מישהו שצריך לבדוק את עצמו ביום רביעי בבוקר [18 במארס]. קוראים לו נשיא ארה"ב ברק אובמה. הנה מה שאמרה לי הבוקר אישיות פוליטית ישראלית בכירה מאוד, שכיהנה בתפקידים בכירים ביותר ובקיאה בכל הקשור ליחסי ארה"ב וישראל לאורך הדורות (אך ביקשה מטעמים מובנים להישאר בעילום שם): "גם הממשל האמריקאי אשם בממדים המוגזמים אליהם צמח נתניהו. הנשיא אובמה הניח לנתניהו להגיע ללב מערכת העצבים של הממשל ולעמוד שם, בנאום בפני שני בתי הקונגרס, כאילו הוא נשיא ארה"ב ולא ראש מדינה קטנטנה התלויה בה. ליד נתניהו, אובמה נראה פתאום כמו יצחק הרצוג. הוא עשה זובור פומבי לנשיא וחזר הביתה בשלום. האמריקאים היו חייבים לגבות מנתניהו מחיר, אבל לא עשו את זה. חבל שלא עיינו במה שקרה ב-1975, כשהנשיא פורד רצה לאלף את הממשלה הישראלית והכריז על 'הערכה מחדש' ביחסים. לקח לרבין חודשים בודדים להתקפל. הישראלים הם עם שעוסק בהישרדות והדבר הכי חשוב להם זה לא לצאת פראיירים. הם הביטו בראש הממשלה שלהם מעביר את האדם החזק בעולם סידרת חינוך, הם צפו בפטרונו, מיליארדר הימורים רפובליקני ימני משפיל אף הוא את הנשיא מתי שרק ירצה, הם הבינו שאפילו השגריר הישראלי בוושינגטון לא רצוי על הממשל אבל ממשיך להסתובב בארה"ב כרצונו, והבינו שביבי ניצח את אובמה. זה מעצים את הטרגדיה בכל הקשור לתפקוד הממשל האמריקאי בזירה המזרח תיכונית בכלל והישראלית בפרט, למן הרגע הראשון".

מה יהיה עכשיו? ההערכה המלומדת היא שנתניהו יקים את הממשלה שהתחייב להקים, עם הימין והחרדים, ומיד אחר כך ינסה לצרף אליה את יצחק הרצוג או יאיר לפיד כדי לזכות בעלה תאנה שיסייע לו בתלאות הרבות הצפויות לו בזירה הבינלאומית.

ממליך המלכים הנוכחי הוא משה כחלון, האיש שבא משום מקום וגרף עשרה מנדטים. בזמן שהדברים האלה נכתבים, מתנהלים מגעים בין כחלון לאביגדור ליברמן, שהצליח לשרוד כנגד כל הסיכויים, להקמת בלוק פוליטי משותף. יחד, עם 16 מנדטים, הם יוכלו למנף את עצמם ולרמוז לנתניהו שהכל אפשרי.

כחלון רוצה להיות שר אוצר. ליברמן רוצה להיות שר ביטחון. החיבור עם כחלון יאפשר לו מקדמה על נפתלי בנט, שרוצה אף הוא להיות שר ביטחון (מאמר שפורסם כאן לאחרונה סקר את הקטטה העתידית הזו על תיק הביטחון). נוסיף לכל אלה את השר הנוכחי, משה יעלון, שממש לא מעוניין לעזוב, ונקבל את כאב הראש הראשון של נתניהו. ועוד לא דיברנו על קבלת הפנים שצפויה לממשלתו אם שר הביטחון שלה יהיה בנט או אפילו ליברמן.

בזירת המרכז-שמאל אבל כבד. הרצוג היה מועמד חיוור, התוספת של לבני לא שינתה את זה בהרבה. ישראל 2015 ימנית ודתית בהרבה מישראל של לפני עשור או שניים. הדמוגרפיה עשתה את שלה (הריבוי הטבעי של הדתיים-לאומיים והחרדים גבוה בהרבה מזה של החילונים), אבל גם נפלאות המזרח התיכון החדש והאביב הערבי, כולל האינתיפאדה השנייה, השפיעו.

לא, המשחק לא אבוד ואפשר יהיה להחליף פעם ממשלה בישראל, אבל בשביל זה יצטרך השמאל להצטייד במועמד ביטחוניסט מובהק. רק שניים כאלה מהשמאל כבשו את השלטון ב-25 השנים האחרונות: יצחק רבין ואהוד ברק. שניהם היו רמטכ"לים. בעידן הנוכחי, מפעיל נתניהו מכונה פוליטית תעמולתית דורסנית שמנטרלת כל איום פוטנציאלי כזה. האחרון היה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. הוא ממתין כעת להחלטת היועמ"ש שצפוי לסגור את התיק נגדו. כשייסגר, יהפוך אשכנזי, כמעט בן לילה, לתקווה הלבנה הגדולה של המרכז-שמאל, עוד אחד בסדרה של תקוות שבדרך כלל נכזבות במעלה הדרך.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: right wing, israel, election, cabinet, benjamin netanyahu

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x
keyboard_arrow_up

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept