ישראל פולס

היהודים מבינים רק כוח

p
המחבר
בקצרה
התחושה היא שהמתנחלים ניצחו, שאין סיכוי להשיג או לממש כאן הסדר קבע. מתוך הייאוש צומחת בשמאל ובמרכז הפוליטי התקווה, שהעולם ייטול יוזמה ויציל את ישראל מעצמה. אפילו חרם אירופי או אמריקאי לא נפסל על הסף

נושא החרם על ישראל נחשב לאחד הנפיצים והרגישים בחברה הישראלית. עד לאחרונה, רק הקצה הרחוק ביותר של השמאל הפוסט-ציוני העלה בדעתו לתמוך או לקרוא לעולם להחרים את תוצרת ההתנחלויות או אפילו את מדינת ישראל עצמה, בתגובה להתמשכות הכיבוש. רוב רובה של החברה הישראלית היה לאורך השנים מאוחד ומגובש סביב ההתנגדות הנחרצת לחרמות מכל סוג שהוא, בטח כשמדובר בחרם על ישראל. הקריאה לחרם הייתה נחלתם של כמה מרצים שמאלנים קיצונים וכמה ארגונים קיקיוניים של שמאל קיצוני, כמו "גוש שלום", שחברו לחברי הכנסת הערבים-ישראלים. כל אלה גם יחד, נתפסים כהזויים ונטולי רלוונטיות כלשהי לחברה הישראלית ולמפה הפוליטית שלה. הם מתנהלים בשוליים, ללא השפעה ממשית על הקורה במדינה.

אישית, לאורך כל השנים, התנגדתי התנגדות נחרצת לקריאות החרם השונות על ישראל. ארגונים ישראלים שתרמו או קראו לקריאות כאלה, נחשבו בעיני למוקצים מחמת מיאוס. גם הארגונים הישראלים (ערביים ברובם) שפעלו להעמדת קציני צה"ל לדין בחו"ל, נתפסו ונתפסים בעיני כמתועבים במיוחד.

תארו לעצמכם, שבבריטניה או בארה"ב או בצרפת יפעלו ארגונים בריטיים, צרפתיים או אמריקאים על מנת לאסוף פרטים ומידע על קצינים ולוחמים של אותה מדינה, להעביר את המידע לגורמי תביעה חיצוניים ולקרוא להם לעצור את אותם קצינים ולוחמים ולהעמידם לדין על פעילותם באפגניסטן, עיראק, מאלי, לוב או כל מקום אחר בתבל.

תארו לעצמכם, שארגון אמריקאי היה חושף את פרטיהם של לוחמי היחידה המובחרת שהרגו את אוסאמה בן-לאדן, וקורא לעצור אותם ולהעמידם לדין על פשעי מלחמה. מה גם, שבמקרה של ישראל, לוחמיה אינם פועלים בארצות רחוקות, אלא מגנים על המדינה עצמה, על זכותם של אזרחיה לחיות בביטחון.

הקריאות לחרם נתפסו בעיני כצבועות במיוחד, בעיקר לאור העובדה שלאורך השנים ישראל הושיטה ידה לשלום פעמים רבות, ונדחתה. הצעות השלום של אהוד ברק בקמפ-דייויד, אהוד אולמרט, תוכנית קלינטון, המשאים ומתנים בטאבה ובאנאפוליס, כל אלה הכילו הסכמות ישראליות להקמת מדינה פלסטינית על 97% משטחי הגדה (בחילופי שטחים). מי שלא הרימו את הכפפה הם הפלסטינים. ולכן, אם הקהיליה הבינלאומית רוצה להחרים, עליה להחרים את כל האשמים, ולא רק את המטרה הנוחה והפופולארית, מדינת ישראל, שסובלת מנחיתות בינלאומית קשה לאור המספר העצום של מדינות אסלאמיות ובלתי מזדהות, שתומכות אוטומטית בפלסטינים, גם כשהם מסתערים עם מאות מחבלים מתאבדים על ישראל בעקבות ועידת קמפ-דייויד בשנת 2000.

עד כאן, היסטוריה. אלא שבשנה האחרונה מתחיל בישראל, וגם אצלי, שינוי קל. כרגע, הוא עדיין בלתי נראה לעין בלתי מזויינת. קשה להבחין בו. הוא עוד לא פומבי. ועדיין, זה קורה. קולות מהוססים, שמתעקשים בשלב הזה לשמור על אנונימיות, מתוך השמאל הלגיטימי ואפילו המרכז הפוליטי בישראל, מתחילים להשמיע דעה אחרת. הדעה הזו נובעת מייאוש.

עד עכשיו האמינו רבים בישראל שצריך לתת לצדדים להתדיין, שצריך לעודד את הישראלים והפלסטינים לנהל משא ומתן שיביא לפתרון שתי המדינות ולסיום הסכסוך. העניין הוא, שרבים בישראל מתחילים להאמין שאין לניסיון הזה תוחלת. שהמתנחלים והלובי העוצמתי שלהם הצליחו לייצר מציאות בלתי הפיכה. שאין כוח בישראל שיהיה מסוגל לפנות עשרות אלפי מתנחלים. שאין היתכנות פוליטית בישראל שתאפשר לקיים משא ומתן כן ואמיתי, או לבצע הסכם כלשהו שיושג, אם יושג, בין הצדדים. התחושה בשמאל ובמרכז הישראלים היא שהמתנחלים ניצחו. קבעו עובדות בשטח.

הייאוש הזה מוביל אנשים למסקנות חדשות. הראשונים להגיע אל המסקנות הללו הם אנשי עסקים ישראלים מובילים, כאלה שחשופים למתרחש באירופה ואמריקה, כאלה שמנהלים עסקים חובקי עולם ומחזיקים מפעלים או יוזמות עסקיות גלובליות. הם מודעים לגודל הצרה. הם מתחילים, בטפטוף ובהיחבא, לשקול להעביר את מרכז הכובד של עסקיהם מישראל לחו"ל. הם חוששים לעתידו של המפעל הציוני, לעתידה של הכלכלה הישראלית, לעתיד הילדים והנכדים שלהם בישראל, שהייתה מדינה דמוקרטית שואפת שלום, אבל הופכת, לדעתם, למשהו אחר לגמרי.

האנשים האלה מתחילים לדבר, בשיחות פרטיות, על תקוותם שהעולם ייטול יוזמה ויציל את ישראל מעצמה. שהאירופים יטילו חרם. אולי גם האמריקאים. שרק ככה, בכוח, יצליח העולם לשכנע את ישראל שהמצב הנוכחי לא יכול להמשיך. שהסטטוס קוו הזה מטעה ויכול להביא לאסון.

אני מכיר את השינוי הזה מקרוב, מכיוון שהוא קורה גם אצלי. כשאני רואה שראש הממשלה בנימין נתניהו איבד את הרלוונטיות שלו בליכוד, שנשלט היום על ידי המתנחלים והקיצונים. כשאני מבין שהמטרה האמיתית של "הבית היהודי" של נפתלי בנט היא להנציח את השליטה שלנו על עם אחר, תוך עטיפתה באריזת מתנה עם צלופן מרשרש וסוכריות להמתקת המרירות. כשאני מבין שהסיכוי לשכנע את הישראלים שחייבים להיפרד מהפלסטינים הולך ומתפוגג, לאור העובדה שרבים מאמינים שאפשר להמשיך ולהחזיק במצב הקיים בלי לשלם מחיר.

כשכל זה מתרחש מסביב, מתגנבת לפעמים התקווה שהעולם הנאור יעשה עבורנו את העבודה. נהוג להגיד שהערבים מבינים רק כוח. יכול להיות שזה נכון. למרבה הצער, מסתבר שגם היהודים מבינים רק כוח. רק הבנה של החברה הישראלית שהמשך השליטה בעם הפלסטיני יסכן מאוד את רמת החיים בישראל, את הלגיטימיות שלה, את המשך השגשוג והביטחון שלה, תאפשר לבצע את ההפרדה המתבקשת בין שני העמים.

אני עדיין מתנגד לחרמות, מכל הסוגים והכיוונים. בשבוע שעבר (13 בדצמבר) התפרסם כי אוניברסיטת חיפה שקלה להעניק תואר ד"ר של כבוד לזוכה פרס נובל הישראלי הפרופ' ישראל אומן, אך חבר הנאמנים של האוניברסיטה החליט שלא לעשות כן, "לאור עמדותיו הפוליטיות של הפרופ' אומן". הנה דוגמה לחרם שמגיע משמאל, מול זוכה פרס נובל, שכל חטאו הוא שיש לו דעות ימניות. זו החלטה איומה של אוניברסיטה שנחשפת במלוא ערוותה עד כדי סיכון הלגיטימיות שלה עצמה. זכותו של פרופ' אומן להחזיק בדעות שימצא לנכון, מבלי שזה יפגע בהישגיו האקדמיים.

לצערי, קשה מאוד להגיד את אותם הדברים בעניין המדיניות הישראלית בשטחים. 40 שנה מעמיקה ישראל את אחיזתה בשטחי הגדה המערבית, תוך אמונה שהבעיה תיפתר איכשהו מעצמה. היא לא נפתרה. אי אפשר יהיה להמשיך לרמות את כולם, כל הזמן. מתישהו נצטרך לקבל את ההחלטה הקשה ולגדוע את הקשר הגורדי הזה, כדי לא להיגרר אחריו למעמקים.

נדמה לי שככל שחולף הזמן, היכולת שלנו לקבל את ההחלטה הזו הולכת ומתמעטת. ככל שחולף הזמן, מתברר שיכול להיות שנצטרך שמישהו, או משהו, יכפו את זה עלינו. ולכן, אני לא חושב שצריך לקרוא לאירופים להחרים אותנו, אבל אם וכאשר הם יעשו את זה, ניתן יהיה להבין את עמדתם.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: settlements, israeli settlements, israel, boycott of israeli goods, boycott

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept