ישראל פולס

מינוי הייגל: הפראנויה הישראלית המוכרת שוב מתעוררת

p
המחבר
בקצרה
תמיד היה לישראל דמון תורן שצריך להתריע מפניו. לנוכחי קוראים הייגל. צ'אק הייגל. בירושלים רואים באפשרות מינויו לשר ההגנה של ארה"ב איום קיומי עליהו. למה? לא ברור

 

מתישהו באמצע 2008 הייתי חתום על ידיעה שפורסמה ככותרת ראשית ב"מעריב", זו לשונה: "דאגה בירושלים: אובמה מתקרב לבית הלבן". זה קרה אחרי כמה נצחונות חשובים של ברק אובמה בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית, שהעמידו אותו בעמדת זינוק נוחה למה שנחשב אז לא ייאמן: נצחון על הילארי קלינטון ואחר-כך על ג'ון מקיין. ירושלים עליה כתבתי היתה ירושלים של אהוד אולמרט, ציפי ליבני ואהוד ברק. ירושלים של שלום, של מו"מ, של מעמד בינלאומי ולגיטימציה איתנה לישראל בעולם, ועדיין ירושלים חששה מאובמה, הנעלם הלא מוכר משיקאגו, האיש שבא משום מקום והחריד מרבצן את כל הפראנויות הירושלמיות הנושנות באשר הן.

 ובכן, חלפו יותר מארבע שנים. ירושלים עצמה התחלפה, אולמרט ולבני הלכו, נתניהו וליברמן באו, ברק נשאר (אבל החליף דיסקט), אובמה השלים קדנציה ונערך כעת לנשיאותו השניה. למרות ה"דאגה בירושלים" התברר שלימין הישראלי לא היה מעולם נשיא טוב יותר מאשר אותו ברק אובמה. לא שהוא התכוון, אבל בסופו של יום תחת אובמה פרחו ההתנחלויות בשטחים, תהליך השלום מת, אמריקה המשיכה להטיל וטו על כל החלטה אנטי ישראלית במועצת הבטחון, שיתוף הפעולה המודיעיני הגיע לשיא של כל הזמנים והסיוע הבטחוני והצבאי כנ"ל.

הנה עוד תזכורת: בתחילת אוקטובר 2001 כינס ראש הממשלה אריאל שרון מסיבת עתונאים, ונשא בה את "נאום צ'כוסלובקיה" המפורסם שלו, בו הוא מתח ביקורת חריפה על מאמציו של הנשיא ג'ורג' בוש לגבש קואליציה בינאומית ופאן-ערבית נגד הטרור, והזהיר את אמריקה ואת העולם שלא יעלו על דעתם להפוך את ישראל לצ'כוסלובקיה שניה. זה קרה פחות מחודש לאחר מתקפת הטרור שהונחתה על ידי אל-קעידה על ארה"ב. ובירושלים, אותה ירושלים פראנואידית, חששו שבמרוצתה למלט את נפשה תזרוק אמריקה את ישראל לכלבים בדיוק כמו שנוויל צ'מברליין זרק בזמנו את צ'כוסלובקיה לרגלי מגפי הנאצים.

ובכן, הסוף ידוע. ג'ורג' בוש הבן הפך לאחד הנשיאים הפרו-ישראליים ביותר מאז המצאת איפא"ק, היה לידיד נפש של שרון ואחריו גם של אולמרט, פלש לאפגניסטן ואחר-כך גם לעיראק, והעניק לשרון את המכתב המפורסם באפריל 2004, שמכיר בשינויים הדמוגרפיים בשטח, ונחשב עד היום למסמך שמגבה את ישראל בכל הקשור לשמירה על גושי ההתנחלויות בשטחים.

אבל הפראנויה הישראלית נמשכת. תמיד יהיה לנו איזה דמון שצריך להתריע מפניו. לנוכחי קוראים הייגל. צ'אק הייגל. עכשיו, כשהאיום האיראני הוריד פרופיל, וסביב האיום הסורי מזיעים האירופים, הערבים והאמריקאים, בירושלים רואים באפשרות מינויו של הייגל לשר ההגנה של ארה"ב סוג של איום קיומי על ישראל, על היהודים, אולי גם על הקיום האנושי כולו. למה? כל אחד יסביר לך משהו אחר. הוא אמר פעם משהו על איפא"ק (מי באמריקה לא אמר פעם משהו על איפא"ק, למען השם), הוא לא ממש בעד ההתנחלויות (ומי באמריקה כן?), והוא בעד לקצץ מאוד את תקציב ההגנה בארה"ב (גם בישראל חלק ניכר מהפוליטיקאים מדברים על קיצוץ בתקציב הבטחון, לא?). בקיצור, אנטישמי.

סבב אינטנסיבי של שיחות שקיימתי בשבוע האחרון עם כמעט כל מי שהסתובב בין ירושלים לוושינגטון בעשור האחרון (פוליטיקאים ודיפלומטים, לא לוביסטים או שתדלנים), העלה שמדובר, כמעט כרגיל, בהתפרצות נוספת של פסיכוזה פרנואידית ישראלית אופיינית. דיברתי עם שגרירים, עם שרים, אפילו עם כאלה שהיו ראשי ממשלה כאן. כולם כאחד מודים בפה מלא: ובכן, הייגל הוא לא ליכודניק. מצד שני, גם דן מרידור כבר לא ליכודניק. וגם בני בגין לא. תגידו, ג'ון קרי ליכודניק? הרי קרי, כמו מרבית האמריקאים הנבונים, אוחז קו עקבי ותקיף נגד ההתנחלויות כבר שנות דור. קרי נטל חלק פעיל בנסיון לגבש ערוצי הידברות בין ישראל למשטר אסד, כשזה עוד היה רלוונטי. אז למה לא קמה צעקה דומה כשקרי מונה לתפקיד שר החוץ?

אף אחד מאלה שדיברתי איתם, לא זוכר פעולה אקטיבית של הייגל נגד ישראל. אף אחד לא זוכר אמירה אמיתית שלו שמעידה על אנטי ישראליות או אנטישמיות. בכל התפקידים שנשא בסנאט, שמר הייגל על קשר הדוק עם ישראל, עם נציגיה, עם שתדלניה, הפגין עניין ואהדה, אבל שמר על עצמאות, קו מחשבה ומדיניות משלו. נו, טוב. זו זכותו, לא? כן, הייגל חושב שישראל צריכה להתחשב בקהיליה הבינלאומית, והייגל חושב שההתנחלויות הן מעשה לא חוקי, וזוהי המדיניות האמריקאית הרשמית מאז 67. יש בישראל עוד כמה ישראלים שאינם ליכודניקים, שחושבים שאולי הגיע הזמן שאמריקה תסייע לישראל להתגונן מפני עצמה. שמישהו יגיד לאנשים בירושלים שהמלך הוא עירום, שהזחיחות תוביל אותנו לאינתיפאדה שלישית, שהשאננות כבר גרמה לנו כמה וכמה אסונות בעבר, ורצוי להשמר ממנה.

ההתנפלות על הייגל היא סרת טעם, נטולת בסיס עובדתי משמעותי ויכולה להזיק הרבה יותר מאשר להועיל. אלה שרומזים שהוא לא יתן ידו למתקפה אמריקאית באיראן, שוכחים משהו. בניגוד לישראל, דמוקרטיה מזרח תיכונית נאורה, באמריקה עניינים כאלה נקבעים רק במקום אחד: החדר הסגלגל בבית הלבן. נשיא ארה"ב הוא זה שיחליט איך ומתי לפעול נגד איראן. השרים שלו יעשו מה שהוא אומר. יכול להיות שארה"ב היא רפובליקת בננות פרימיטיבית, שלא מאפשרת לכל שר או סגן שר לצאת במדיניות הפוכה לזו של ראש הממשלה, אבל ככה זה באמריקה. אובמה לא יצטרך להבחר מחדש יותר, הוא למד על בשרו את העניין האיראני, הוא מוביל סנקציות תקיפות ומשתקות נגד איראן ואם הוא יגיע למסקנה שנותרה רק האופציה הצבאית, אלף הייגלים לא ישנו את זה. אולי דווקא עדיף שהייגל יהיה שם, כדי שאי אפשר יהיה אחר כך שוב לקנות ב"בארנס אנד נובל" את הספר הקונספירטיבי הבא, שיטען כי ההתקפה על טהרן יצאה מירושלים. כבר היו לנו מספיק ספרים כאלה.

זה האיום האמיתי על ישראל. התחושה המתעצמת באמריקה שאנחנו, בירושלים ,רואים בהם, בוושינגטון, את המדינה-הגרורה שלנו. פעם אמרו שישראל היא המדינה ה-51 של ארה"ב. עוד מעט יגידו שאמריקה היא מאחז לא חוקי של ישראל. הגיע הזמן שניתן לאמריקאים לנהל את ענייניהם בעצמם. הם זכאים לכך.

 

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

אל תחמיצו אף
סיפור
הירשםו לניוזלטר שלנו

 

יותר ככה

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X