שלום בין ישראל לפלסטינים לא ייוולד מ"דיל המאה" של הנשיא טראמפ. זוהי תכנית שמפשירה את הנדל"ן עליו בנתה ישראל ביהודה ושומרון במשך שנות דור, מאפשרת לישראל לספח כ-30% משטחי הגדה ומנציחה את המציאות בשטח שבה מצטופפים שני עמים על אותה פיסת קרקע, אחד מהם שולט והשני נשלט.

אבל יש דרך נוספת להביט על האירוע: הימין הישראלי, בראשותו של בנימין נתניהו, אמר "כן" מהדהד לתכנית אמריקאית שבסופה הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל, חלוקת ירושלים וחילופי שטחים. המתווה של הנשיא טראמפ זהה כמעט לחלוטין לתכניתו המדינית של יצחק רבין, שהחל את המו"מ בין ישראל לפלסטינים בהסכמי אוסלו משנת 1993. כזכור, רבין דיבר על "מדינה מינוס" מפורזת לפלסטינים, שתשתרע על כ-75% משטחי יהודה ושומרון. הוא הצהיר שישמור על אחדות ירושלים כבירת ישראל, אבל רמז שבנסיבות מסוימות יסכים לוותר על חלקים ממזרח העיר לטובת הפלסטינים.

רבין לא הסכים לחילופי שטחים שבהם תמסור ישראל נתחים משטחה הריבוני בתוך גבולות הקו הירוק. בהקשר הזה, תכנית נתניהו-טראמפ מרחיקת לכת יותר מתכנית רבין, כך שנשאלת השאלה, מדוע "היה צריך" לרצוח את ראש הממשלה רבין? יחסיו עם הנשיא ביל קלינטון היו קרובים מאוד, כמעט במידה בה קרובים נתניהו וטראמפ. אפשר להעריך שקלינטון לא היה מנסה לכפות על רבין ויתורים מרחיקי לכת שלהם לא היה (רבין) מסוגל להסכים. מהפוזיציה הזו אפשר להבין שמה שנראית כתכנית הניצחון האולטימטיבית של נתניהו והימין היא בעצם ניצחון עקרוני של השמאל: פתרון שתי המדינות בין הים לירדן, שבירתן ירושלים.

הבעיה של התזה הזו היא המציאות בשטח. טראמפ, בהשראת אנשי נתניהו, הציב שורה ארוכה ובלתי אפשרית של תנאים שהפלסטינים צריכים ליישם בטרם יוכלו להכריז על מדינה ריבונית. הסיכוי שיש מנהיג פלסטיני חי שיכול לקבל את "מתווה המאה" הוא אפס מוחלט. וגם אם ישנו מנהיג כזה, הסיכוי שמישהו יצליח לפרק את חמאס, לפרז את עזה, להפסיק את הקצבאות המשולמות למשפחות מחבלים ולחנך את הדור הצעיר לאהבת ישראל, הוא אפס מוחלט. זו הסיבה שהרוב המכריע של הימין בישראל מתעלם מהמקלות שמכילה תכנית טראמפ, אבל חוגג בקול גדול את הגזרים.