מדוע השמאל אינו מציג אלטרנטיבה ראויה ל"עסקת המאה"?
מאז שפורסמה תכנית טראמפ, לא נעשה על ידי השמאל הישראלי שום מאמץ לאתגר אותה ולהציע רעיונות חלופיים. מי שחפץ בתקומת השמאל חייב לגבש אסטרטגיה ולהיות מוכן להוביל ולא מובל. בשלב הזה השמאל ממשיך לדשדש במקום ולא מציע חזון מדיני המוכוון לשלום.
ביום שלישי שעבר [28 בינואר], כחודש לפני הבחירות בישראל, הטיל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ פצצה כשחשף את פרטי החלק המדיני של "עסקת המאה" שלו. אחרי לא מעט דחיות בהצגתה, כשכבר היה נדמה לכולם שהנשיא האמריקאי ימשיך להמתין עד שבישראל תקום ממשלה כלשהי, החזיר טראמפ לשיח הישראלי את המילים שכמו נעלמו בשנים האחרונות מהלקסיקון – "משא ומתן מדיני", "שלום" ו"מדינה פלסטינית". אז התברר, שגם כאשר סוגיית השלום מונחת שוב על השולחן, מי שעושה בה שימוש עיקרי הוא דווקא בנימין נתניהו ולא השמאל הישראלי, ששלום עם הפלסטינים הוא במידה רבה סיבת קיומו.
בימים האחרונים מאז שפורסמה התכנית לא נעשה על ידי השמאל שום מאמץ לאתגר אותה, לקדם את אג'נדת השלום, להציע רעיונות חדשים/חלופיים או לפרוס חזון מדיני המוכוון לשלום – כמשקל נגד לרעיונות הזויים ומסוכנים שעוגנו בעסקת המאה. חברי הכנסת של המרכז-שמאל הסתפקו במילים כלליות שלא אומרות הרבה לבוחר הישראלי, למרות שיכלו להשתמש במיקרופון הפתוח שניתן לרבים מהם לקדם את אג'נדת השלום. הם גם לא קראו לציבור לצאת נגד התכנית. רק מאות בודדות השתתפו בהפגת מחאה נגד התכנית שאותה ארגנו אנשי "שלום עכשיו" בתל אביב. בהפגנה אחרת בבקה אל-גרביה השתתפו אך ורק אנשי הציבור הערבי, ללמדנו שמאחורי הסלוגן "שותפות יהודית-ערבית" לא עומד דבר.
