הציפייה שמשהו חריג יתרחש עד המועד האחרון להגשת הרשימות המתמודדות לכנסת ה-23, משהו שישבור את הקיפאון בחלוקת הגושים, התנפצה ביום רביעי בלילה [15 בינואר]. אחרי האיחוד משמאל של העבודה-גשר ומרצ, צופפו שורות גם מימין לליכוד בחיבור של הימין החדש, הבית היהודי והאיחוד הלאומי. נדמה כי בשני המחנות למדו את הלקח. הפעם האגואים והצהרות העבר הושמו בצד, והסכמי איחוד גובשו ונחתמו בזריזות בתוך שעות. כך צומצם הסיכוי שמפלגה מסוימת לא תעבור את אחוז החסימה ותפיל את הגוש שלה, אף שעוצמה יהודית של איתמר בן גביר נשארה ברגע האחרון מחוץ לחיבורים ותתמודד עצמאית.
במקרה של מפלגות הימין האיחוד נחתם דקות לפני חצות, אחרי שהדד ליין הוארך מעט. זה היה אחד הערבים הביזאריים בתולדות הכנסת, והיו לא מעט כאלה בשנה האחרונה. שיבוצי שמות המועמדים ברשימת הימין המאוחדת נערכו כשברקע בן גביר ההמום חורך את מסכי הטלוויזיה בהשתלחות בשידור חי ביו"ר הבית היהודי שר החינוך רפי פרץ, שהפר הסכם מוקדם וחתום עמו והשאיר אותו לבדו מחוץ לאיחוד. הציונות הדתית נראתה באותם רגעים במלוא עליבותה; חבורה אינטרסנטית, כוחנית, ללא הנהגה וסמכות, שמנוהלת על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו.
