כבר מזמן שלא היו לישראל אויבים מרושעים המאיימים על עצם קיומה; עם החלטת התובעת בהאג פאטו בנסודה, כי יש בסיס לחקירה בחשד לביצוע פשעי מלחמה על ידי ישראלים בגדה וברצועה, והפניית שאלת סמכותה לחקור להכרעת שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי [20 בדצמבר] – היא ובית הדין הפכו לאויבנו האולטימטיביים.
זה לא תמיד היה הסיפור. הרעיון להקים מסגרת בינלאומית אשר תשפוט אזרחי מדינות החשודים בעבירות על החוק הבינלאומי עלה כבר עם תום מלחמת העולם הראשונה. בהסכם ורסאי [1919] הייתה התייחסות מפורשת לצורך בהקמת בית דין בינלאומי שישפוט יחידים. סעיף זה לא מומש, והגרמנים אשר שפטו את חייליהם על פשעים בינלאומיים זיכו כמעט את כולם. המשפטים התקיימו בלייפציג, והם מכונים מאז "משפטי לייפציג". בעלות הברית לעגו להם, משום שהיו פתטיים, והגרמנים כעסו עליהם, משום שהם ראו בכך השפלה ואינוס המערכת המשפטית שלהם. לאחר מלחמת העולם השנייה חזרה ועלתה הדרישה לכך שיוקם בית דין בינלאומי לשפיטה ישירה של חשודים בעבירות קשות מאוד אשר מערכת המשפט הפנימית של המדינות אינה רוצה או אינה יכולה לשפוט בעצמה. הפעם היה המאמץ מרוכז יותר, ונדמה היה שהוא מצליח.