קחו את בנימין נתניהו, תפשיטו אותו מרוב תכונותיו ותלבישו עליו קווי אופי הפוכים. קיבלתם את בני גנץ. הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל השלים השבוע את אחד המסעות המופלאים והמדהימים שנעשה אי פעם בפוליטיקה הישראלית. מסע שהחל לפני 60 שנה במושב קטן בדרום הארץ, עבר בבית ספר ממלכתי-דתי וישיבה תיכונית, נמשך בצנחנים והעפיל, כנגד כל הסיכויים, עד הצמרת הגבוהה ביותר של צה"ל. בניגוד למטאורים קודמים דוגמת אהוד ברק או נתניהו, גנץ מעולם לא סומן כמי שמיועד לגדולות, מעולם לא הדגים שאפתנות ואף פעם לא הותיר רושם מיוחד. אבל הוא המשיך להתקדם, בצירופי מקרים פלאיים ונסיבות מוזרות, בתוספת כמות אדירה של מזל. את אותו המזל הוא לקח איתו גם למסע הפוליטי שהפך אותו, תשעה חודשים בלבד אחרי שנכנס לג'ונגל הפוליטי הישראלי, למי שקורא כעת תיגר אמיתי על כס ראש הממשלה בישראל, ולמי שסיכוייו להרכיב בקרוב ממשלה טובים בהרבה מסיכוייו של בנימין נתניהו.

"המדינה צריכה עכשיו דבר פשוט", אמר גנץ לאל-מוניטור לפני כשלושה שבועות, "צריך לרפא את הפצע הפנימי, צריך לאחות את הקרעים, צריך להרגיע את העם, וצריך לעשות את כל זה בלי לפגוע בביטחון או בכלכלה". גנץ, לתפיסתו, הוא האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון למילוי המשימה הזו. הוא אדם רגוע שאינו מייצר יצרים אפלים כנתניהו. הוא לא שנוא ולא שונא, גם לא מול מתנגדיו הפוליטיים. בניגוד ליאיר לפיד, הוא גם לא מושך אש מכיוון החרדים. היותו סוג של מועמד "פרווה" הופכת בסיטואציה הנוכחית ליתרון מובהק.

תוצאות הבחירות שהתקיימו השבוע מוכיחות שהציבור הישראלי מאס בשיסוי הפנימי, בהסתה, ובעיקר בגידופים ובספינים שחוללה המכונה הפוליטית של נתניהו כלפי כל מי שלא התיישר איתה. יותר מרבע מיליון ישראלים נטשו את הימין בבחירות הללו, יחסית לבחירות שנערכו כמה חודשים קודם באפריל. נתניהו ולווייניו איבדו 11 מנדטים. האנשים הביטו בגנץ המאופק, המשעמם, הלא-רהוט ולא מהוקצע, והעדיפו אותו על פני האלטרנטיבה המבריקה והרעילה ששמה נתניהו. זה הסיפור.