כשהגיע לנאום בפני שני בתי הקונגרס, ערב בחירות 2015 (בישראל), הלך בנימין נתניהו "על הראש" של נשיא ארה"ב, המפלגה הדמוקרטית, חלקים מהמפלגה הרפובליקנית, התקשורת האמריקאית והישראלית ואפילו רוב הארגונים היהודיים הגדולים באמריקה. הוא עשה את זה אז משלוש סיבות מצטברות: שאיפתו לנצח בבחירות שהתקיימו כעבור ימים ספורים, איבתו העזה לברק אובמה וסלידתו הקשה מהסכם הגרעין. היו מי שאמרו לו אז שהוא גורם נזק אסטרטגי ליחסים עם המפלגה הדמוקרטית. נתניהו התעלם. הוא ניצח בבחירות, נפטר מאובמה כעבור שנה וקיבל את דונלד טראמפ.

השבוע [15 באוגוסט], עשה נתניהו מעשה דומה, עם נרטיב הפוך: גם הפעם הוא הולך "על הראש" של המפלגה הדמוקרטית, חלקים משמעותיים מהמפלגה הרפובליקנית, התקשורת וכמעט כל הארגונים היהודיים באמריקה (כולל איפא"ק וועידת הנשיאים), אלא שהפעם הוא לא עושה את זה נגד הנשיא המכהן, אלא למענו. בהחלטה שקיבל ברגע האחרון למנוע את כניסתן לישראל של שתי המחוקקות הדמוקרטיות האנטי-ישראליות אילהאן עומאר וראשידה טלאיב, יצא נתניהו מהארון באופן סופי: הוא אמנם "הפך את ישראל לאימפריה" (כותרתו של ספר שמופץ לאחרונה בישראל בידי חסידיו), אבל האימפריה הזו היא גם מדינת חסות. לא מדובר במדינה ה-51 של ארצות הברית, אלא במדינה השנייה של דונלד טראמפ. החסות אינה לאומית אלא אישית.

בהחלטה הזו, הסופגת ביקורת קשה בישראל ובקהילה היהודית באמריקה, עומד נתניהו נגד כו-לם. אפילו מקורבו, איש סודו ובעל בריתו הקרוב ביותר, השגריר הישראלי בוושינגטון רון דרמר, הודיע לפני כעשרה ימים שעל ישראל להתיר למחוקקות הדמוקרטיות להיכנס ארצה. ראש הממשלה יודע שבחישוב "נקי" החלטתו שגויה. נתניהו הוא מלך יחסי הציבור והתקשורת והוא מבין טוב יותר מכל אחד אחר שבהחלטה להשאיר את עומאר וטלאיב בחוץ הוא הופך אותן לקדושות מעונות, מספק להן כמויות מסחריות של יחסי ציבור וגורם נזק אדיר למה שנותר מהתמיכה הדו-מפלגתית של האמריקאים בישראל.