בשיאה של פרשת החייל היורה אלאור אזריה בקיץ 2016, פנה הרמטכ"ל גדי איזנקוט אל יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ח"כ אבי דיכטר, וביקש ממנו להופיע בפני חברי הוועדה. זו לא הייתה בקשה שגרתית ודיכטר נענה מיד.

באותם ימים סוערים המאבק לשחרורו של אזריה, שירה בפלסטיני מנוטרל בחברון במארס אותה שנה, הפך לסוגיה פוליטית, למאבק בין ימין לשמאל. איזנקוט, שמתחילת הפרשה קבע שאזריה פעל בניגוד לערכי צה"ל, לא התקפל גם כשראש הממשלה בנימין נתניהו הפקיר אותו ציבורית ואפילו הרים טלפון לאביו של החייל, כל זאת משיקולים פוליטיים. זו הייתה אחת התקופות הטעונות ביותר שידעה החברה הישראלית. האש הפוליטית הופנתה כלפי הרמטכ"ל, ומול לשכתו בקריה החלו להתארגן הפגנות בהן הונפו שלטי נאצה נגדו שכללו את תמונותיו בבגדי המן הרשע. פוליטיקאים, ובראשם יו"ר ישראל ביתנו ח"כ אביגדור ליברמן, שמונה במקביל לשר הביטחון [מאי 2016], הובילו מאבק לשחרורו של אזריה.

באווירה הנפיצה הזו בחר הרמטכ"ל, בתבונה, להגיע אל הכנסת ולהגיד שם את דברו. הוא התייצב בפני חברי הוועדה להופעה חריגה שניכרה בה דחיפות והתרגשות, והזהיר שההתקפות כלפי צה"ל הן האיום החמור ביותר על הצבא ועל החברה. אמנם איזנקוט אינו איש של מילים, אבל בדרכו הממוקדת והישירה הוא העביר את המסר ואת תחושת החרדה להמשך קיומו של המוסד הכי ישראלי – צבא העם.