מהפך: ישראל רואה בפיוס פלסטיני אינטרס ביטחוני למניעת מלחמה

הציבור הפלסטיני כבר לא מתרגש בכל פעם שמדברים על פיוס אפשרי בין חמאס לפת"ח. אמנם, ב-12 באוקטובר 2017 נחתם הסכם פיוס שכזה בקהיר, והפלסטינים בעזה ובגדה צהלו, אבל שמחתם לא נמשכה הרבה זמן. כמעט שנה חלפה מאז והניכור בין הצדדים רק הלך והעמיק. בכל פעם שדווח על יוזמה חדשה ליישום ההסכם שלא היה שווה את הנייר שעליו נחתם, מלאו הרשתות החברתיות הפלסטיניות בבדיחות בסגנון "תעשיית הפייק ניוז" ובדיחות על כך שהיוזמה מעסיקה עיתונאים ופוליטיקאים פלסטינים המפריחים בלוני ניסוי מתוך שעמום.

עכשיו, אומר מקור ביטחוני פלסטיני לאל-מוניטור, הדברים נראים אחרת. "מעולם לא היה הפיוס קרוב יותר מכפי שהוא נראה היום", הוא קובע. להערכתו, הצדדים קרובים להסכים על נוסחת פשרה מצרית למחלוקת הגדולה ביותר ביניהם – שליטה על מנגנוני הביטחון ופירוק הזרוע הצבאית של חמאס מנשקה.

ישראל היא שחקן משנה פאסיבי בפיוס המסתמן ונמצאת מאחורי הקלעים, אך רואה לראשונה בפיוס פלסטיני אינטרס ביטחוני שלה שיוביל לרגיעה ברצועה. "המצרים אינם מגבשים שום תכנית ולא פוסעים שום צעד בלי שישראל תהיה בעניין ותביע הסכמה עקרונית. ישראל מעודכנת בכול הפרטים", אומר המקור. 

לפי הצעת הפשרה המצרית, מסביר המקור הפלסטיני, כוחות הרשות באחריותו של אבו מאזן יתפרסו לאורך גבול עזה עם ישראל "כי בסופו של דבר אבו מאזן הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים הפלסטינים". לדבריו, יו"ר הרשות מעודכן בפרטי פרטים בתכנית. אבו מאזן מבין שכדי שפריסת כוחותיו לאורך הגבול עם עזה תהיה חלקה ובטוחה, נדרשת הסכמתה של ישראל. שוטרי הרשות יצטרכו לצאת מהגדה ולנסוע לעזה דרך שטחה של ישראל כשהם חמושים ומצוידים לקראת מילוי תפקידם.

מבחינת מערכת הביטחון הישראלית, איחוד כוחות פלסטיני הוא ברירת מחדל סבירה נוכח החלופות האחרות שעלו לאחרונה בדיוני הקבינט הביטחוני. פריסת כוחות אבו מאזן תרחיק מהגבול את משגרי העפיפונים ואת מפגיני הגדר. עם כניסת כוחות הרשות לעזה ופריסתם לאורך הגבול, ישראל תראה באבו מאזן אחראי על הנעשה ברצועה. בניגוד ליחסי ישראל-חמאס שהצריכו מתווכים להעברת מסרים ולהשגת הבנות, בין ראשי מערכת הביטחון בישראל וראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים הקשר ישיר ויעיל.

יש לזכור שעל אף המתיחות בין ישראל לרשות אשר הגיעה לשיאים לאחר העברת שגרירות ארה"ב לירושלים [מאי 2018], ועל אף הביקורת החריפה שאבו מאזן סופג ממבקריו הרבים והמתרבים מדי יום בגדה וברצועת עזה – התיאום הביטחוני בגדה נמשך. אין זה אומר, אגב, שאם ההצעה המצרית תתקבל וכוחות אבו מאזן ייכנסו לתפקידי שיטור ומשמר גבול, יתקיים גם תיאום ביטחוני ברצועה.

כך אפוא באופן פרדוקסלי, ישראל שהתנגדה נחרצות לממשלת אחדות פלסטינית חמאס-פת"ח (ראש הממשלה נתניהו הפסיק את שיחות השלום באפריל 2014 על רקע הסכם הפיוס) רואה היום בהצעה המצרית המבוססת על הקמת ממשלת אחדות פלסטינית, פתרון חיובי המקדם אינטרס ישראלי ביטחוני. הרי ראשי מערכת הביטחון מתריעים מזה זמן רב שהמצב בעזה חמור ומביעים חשש שקריסה הומניטארית תוביל לעימות מזויין רחב.

ראשי המודיעין המצרי, האחראים על המגעים בין חמאס לפת"ח, אינם מוכנים להתייחס לדיווחים על התקדמות השיחות ועל התכנית שיזם ראש המודיעין המצרי החדש עבאס כמאל. אבל ככל הידוע, מרגע שתושג הסכמת הצדדים ייכנסו כוחות אבו מאזן לרצועה, מהר ככל שניתן. בכך ייפתח דף חדש ביחסי שתי התנועות הפלסטיניות, אשר המחלוקת הביטחונית ביניהן הביאה לפיצול הגדה והרצועה וליצירת שתי ריבוניות פלסטיניות נפרדות ומסוכסכות. כרגע מדובר על טווח של חודש ימים, לכל היותר, מרגע השגת הבנות שטרם סוכמו ועד שיחלו צעדים אופרטיביים בשטח. עניין הזמן הוא חשוב, הכל חייב להתבצע מהר כדי להכות בברזל בעודו חם ולא לתת לאף אחד מהצדדים זמן להתחרט.

ראשי חמאס, כולל ראשי הזרוע הצבאית, כבר הסכימו למתווה. אין להם ברירה. מצרים לוחצת חזק, המתיחות עם ישראל עולה בהתמדה, סבבי הלחימה הולכים ומתקצרים, ואם מנהיגי התנועה לא יסכימו לוויתורים עם היריב מהמוקטעה עכשיו, מלחמה נוספת עם ישראל היא רק עניין של זמן.

מצרים מרכזת עתה את הלחץ על אבו מאזן, הנחשב "סרבן פיוס". כעת נראה כי הוא נוטה להשתכנע שפיוס עם חמאס הוא צו השעה, כאשר על הרשות תוטל האחריות לגבות מכסים ומסים ולפקח על הנושאים הכלכליים בעזה. לגבות מסים ברצועת עזה, אשר היקף האבטלה בה הוא מהגבוהים בעולם, נשמע כמטלה בלתי אפשרית, אבל זהו רק ניסוח מעורפל לכוונה אחרת. העברת סמכויות השליטה הפיננסית לרשות הפלסטינית בשטחי רצועת עזה היא דרך לעגן באופן אופרטיבי את מעורבות אבו מאזן בשיקומה של עזה, כשזו תחל. אז יוזרמו עשרות ואפילו מאות מיליוני דולרים ממדינות המפרץ לגדה, ואנשי הרשות הם שיפקחו על הכספים ועל "פיזורם". אף אחד מהשחקנים במגרש במדיני אינו מעוניין לתת לחמאס שליטה או קירבה לכספים שיוזרמו לשיפור חייהם של תושבי הרצועה. 

כך, בתוך ימים, או לכל היותר שבועות מעטים, יוכרע גורל הפיוס. אבו מאזן מבקש לקבוע לוחות זמנים שיאפשרו לו, או למחליפו בעתיד, לשלוט על כל מנגנוני הביטחון הפלסטינים בגדה וברצועה. הפתרון המוצע הוא שליטה הדרגתית בהתאם למציאות שתיקבע בשטח. האמת היא, שגם לאבו מאזן אין הרבה ברירות. הסכמה למתווה המצרי, שישראל כאמור היא שחקן משנה בו המסתתר מאחורי פרגוד, מהווה ברירת מחדל. אם אבו מאזן יסרב לקבל את המתווה, הוא יירד מהבימה הפוליטית הפלסטינית כמי שלא נתן סיכוי לאיחוד העם הפלסטיני וכמי שמדיניותו החזירה את הפלסטינים שנות דור לאחור.

נראה שגם לחמאס וגם לפת"ח הפיוס הוא קרש הצלה אחרון, כשבצד השני אוחזות בו מצרים וישראל ומסייעות לשני הצדדים לצאת יחדיו מהבוץ.