עוד לפני שנשא את נאומו המביך והשערורייתי במועצה הלאומית הפלסטינית ברמאללה [30 באפריל], החלו בתנועת הפת"ח לדבר על הצורך בהחלפתו של אבו מאזן. אחרי הנאום, מה שנאמר עד עתה רק בשיחות פנימיות הפך בן יום נחלת רבים ברשות הפלסטינית ובעולם. לא דבריו האנטישמיים היטו את הכף והביאו את רוב פעילי הפת"ח למסקנה שהגיע זמנו ללכת, אלא מצבה של הרשות ותפקודו הלקוי שכבר לא ניתן להסתיר. הגינויים הבינלאומיים ומאמר המערכת הנוקב של הניו-יורק טיימס, אשר קבע שעליו לפנות את מקומו, רק חיזקו את התחושה שאבו מאזן כבר אינו מתפקד, ואת ההערכה שבנוסף לגילו המתקדם ומצבו הבריאותי הלקוי אין לו ראייה עמוקה של המציאות אליה נקלעה הרשות בהנהגתו.
הבעיה היא שבמהלך שנות שלטונו הארוכות, מאז ירש את כסאו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004, דאג אבו מאזן להרחיק מסביבתו כל אישיות פלסטינית בולטת בתנועתו מחשש שתאיים על מנהיגותו הבלעדית. הוא גירש מהתנועה את מוחמד דחלאן, הגלה אותו מהגדה והמשיך לרדוף את אנשיו שירדו למחתרת. מקצתם העדיפו לעבור לעזה ולחיות תחת שלטון חמאס, כמו סופיאן אבו זיידה , בעבר השר לענייני אסירים, העיקר לא להיות בחשש מתמיד שמא אנשיו של אבו מאזן יקישו על דלת ביתו ויבקשו לעוצרו.