מה נתניהו מרוויח מההתמקדות בבעיה האיראנית?
עיסוק ציבורי ב"איום האיראני" המיידי גם מנציח את הכמיהה למי שמצטייר כמנהיג חזק, וגם דוחק אל מתחת לשטיח כל עיסוק בסוגיות חברתיות, בוערות ככל שיהיו, שהורדו לדרגת "איכות חיים".
"יש לנו שלוש בעיות", התחכם שר הביטחון אביגדור ליברמן בסוף השבוע (29 באפריל), "איראן, איראן ואיראן". אין בעיה פלסטינית, אין בעיית עוני, אין בעיית שחיתות. כמה טוב שיש איראן. ליברמן לא המציא את תרופת הפלא האיראנית לכל מחלה. הפטנט רשום על שם הפרזנטור בנימין נתניהו, שמיחזר השבוע מידע על תוכנית הגרעין האיראנית, בעזרת שקופיות חובבניות. זה מה שראש הממשלה אמר לפני שלוש שנים בתגובה לדו"ח חריף שפרסם מבקר המדינה על כישלון מדיניות הממשלה בתחום הדיור: "כשאנחנו מדברים על מחירי הדיור, על יוקר המחיה, אני לרגע לא שוכח את החיים עצמם". כך נפנף נתניהו את מבקריו שעוסקים בקטנות. ומהם "החיים עצמם"? המאבק באיראן כמובן. "האתגר הגדול ביותר לחיינו כעת", הסביר ראש הממשלה, "הוא התחמשות איראן בנשק גרעיני".
בנוסף לבעיית הגרעין האיראני והטרור האיראני יש לישראל עכשיו את הבעיה האיראנית בגבול הסורי. אך מאחורי שלוש הבעיות הללו מסתתרת בעיה איראנית נוספת, שאינה זוכה לחשיפה ראויה; כש"החיים עצמם בסכנה", רק אוויל יטריד את זה ששומר לנו על החיים בשאלות על כמה סיגרים. כשנתניהו כבש בכוח את זמן האומה בטקס הדלקת המשואות ונאם (18 באפריל) על "אויבינו שחושבים שאנחנו תופעה חולפת", מי חושב על מצב החינוך בישראל? כמה ישראלים טרחו לבדוק על אילו עובדות התבסס ראש הממשלה, כשהבטיח ביום חגה של ישראל כי "בעוד 70 שנה תמצאו כאן מדינה חזקה שבעתיים"? זאת בהנחה שחוזקה של מדינה בטווח הארוך אינו נמדד רק במספר הטילים, המטוסים והטנקים שלה.
