לפני ימים אחדים ראיתי בתאטרון "גשר" את המחזה "הרצל אמר", שהופק לקראת יום הולדתה ה-70 של מדינת ישראל. ההצגה מבוססת על ספרו של חוזה המדינה "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה) שנכתב לפני כ-120 שנה. בספר ראה הרצל לנגד עיניו יהודים וערבים חיים בדו-קיום, ומנהיגים מכל העולם מגיעים לארץ כדי ללמוד על שלום, סובלנות אחווה ושגשוג. המחזאי רועי חן הוציא את הרצל מקברו והקים אותו לתחייה אל שנת 1949, רגע לפני העלאת עצמותיו לארץ הישנה-חדשה. הרצל מאוכזב מהלאומנות הדתית שהוא פוגש סביבו. הוא מנסה לשכנע את הישראלים הצעירים שאם ירצו, החזון שלו - יהודים וערבים מבלים יחדיו חופשות לחופי הכינרת, והומוסקסואלים המתקבלים באהבה - לא יהיה אגדה. כידוע, המציאות הפוליטית והחברתית בישראל הופכת את החזון הזה לחלומם של מעטים.
קשה לדעת מה היה אומר הלורד ארתור ג׳יימס בלפור לבנימין נתניהו אילו ישב לצדו בסעודת הערב שראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, ערכה לכבוד ראש ממשלת ישראל ביום חמישי (2 בנובמבר) במלאת מאה שנה להצהרת בלפור. אם נסתמך על מכתבו שר החוץ הבריטי, בוריס ג'ונסון, שניסה השבוע להיכנס לנעליו, ספק רב אם בלפור היה משתתף בחגיגה. במכתב שפרסם במקביל בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הטלגרף" כתב השר הבריטי כי האיש שישב לפני מאה שנה מתחת לאותה תקרה מוזהבת הסתייג מפגיעה בזכויות של העדות הלא יהודיות. לדבריו, ההסתייגות הזאת "לא הובנה באופן מלא".
