דילוג לתוכן העיקרי

הפיוס הפלסטיני והמלכוד המסוכן של נתניהו

נתניהו לחוץ מכוונת ארה"ב להציג יוזמת שלום ומחקירותיו הפליליות, ונגרר אחרי שרי הימין להחלטת קבינט קיצונית הדוחה כל משא ומתן אחרי הפיוס הפנים-פלסטיני. האם אנו ניצבים לפני הפעם הראשונה בה יכופף טראמפ את ידו של נתניהו?
RTX376XD.jpg

הידיעות שטפטפו בתחילת השבוע לירושלים בדבר התמיכה האמריקאית הנלהבת למדי בפיוס הפלסטיני בין פת"ח לחמאס, לא הפתיעו את הצמרת הישראלית.

אמנם בשבוע שעבר נשמעו ההצהרות האמריקאיות בהקשר לפיוס כמתואמות לחלוטין עם העמדה הישראלית וכללו דרישה מכל ממשלה פלסטינית להכיר בישראל, לזנוח את הטרור ולאשרר את ההסכמים שנחתמו בין הצדדים. אבל השבוע, לאחר שהאבק שקע, צוטטו בכירים בבית הלבן בעיתון הארץ כמציינים כי "התיווך המצרי בין פת"ח לחמאס יצר הזדמנות חיובית נדירה" והוסיפו כי פירוק חמאס מנשקו "לא יוכל לקרות בן לילה" [22 באוקטובר].

לנתניהו ושרי הקבינט המדיני-ביטחוני היה ברור שזה יגיע. זו הסיבה שהם שתלו פצצת זמן קטנה המתקתקת על השולחן של ג'ייסון גרינבלט מאז החלטת הקבינט בשבוע שעבר [17 באוקטובר]: ישראל מלכדה את המהלך כולו בהחלטת הקבינט, שנפלה רק לאחר יומיים רצופים של דיונים מרתוניים (כשבע שעות בסך הכל), בהם הצליחו שרי הימין ובמיוחד נפתלי בנט, איילת שקד וזאב אלקין לגרור את הקבינט כולו ימינה חזק. ההחלטה שהתקבלה הייתה כי "ישראל לא תקיים משא ומתן מדיני עם כל ממשלה פלסטינית שנשענת על חמאס".

השטן, כמו תמיד, מסתתר בפרטים הקטנים וממתין בסבלנות. לו היו האמריקאים מנתחים בזמן אמת את נוסח החלטת הקבינט המדויק, הם היו מבינים את המלכוד שטמנה להם ממשלת נתניהו.

הקבינט הודיע כאמור שישראל לא תקיים משא ומתן עם ממשלה פלסטינית ש"נשענת על חמאס", ובכך חוסלה האפשרות לבצע מעקף מהסוג שבוצע כבר ב-2014: אז, אחרי ה"פיוס" הקודם עם חמאס, הקים אבו מאזן "ממשלת טכנוקרטים" שלא הכילה אנשי חמאס או פת"ח, ובכך השאיר בחיים את האפשרות לקיומו של משא ומתן.

אבו מאזן, בתמיכה בינלאומית, הצליח אז "ללכת עם ולהרגיש בלי". מצד אחד הממשלה שלו היא ממשלת אחדות לאומית, מצד שני אנשי חמאס לא באמת יושבים בה. לממשלה כזו לא אמורה להיות בעיה להכיר בישראל ולהתחייב לפעול נגד הטרור, מכיוון שהיא אינה מחייבת את תנועת חמאס עצמה, שתמשיך לשמור על הזרוע הצבאית בעזה ולנהל את העניינים החשובים לה באמת. זהו "מודל חיזבאללה" שישראל כה חוששת מפניו: סידור נוח לפיו ממשלת לבנון הריבונית היא המנהלת לכאורה את המדינה, בעוד חיזבאללה מתעצם ופועל בעצמאות מוחלטת מול ישראל.

ובכן, אל מול הנוסח הישראלי, האפשרות הזו אינה קיימת עוד. גם ממשלת טכנוקרטים פלסטינית תענה להגדרה של "נשענת על חמאס", מכיוון שתהיה מורכבת ותשאב את סמכותה מהסכם הפיוס וחבריה יאושרו גם על ידי חמאס. עכשיו מה שנותר זה להמתין ולראות כיצד יתמודדו האמריקאים עם המכשלה החדשה הזו. על פי כל הסימנים, אין לאמריקאים שום כוונה לוותר. ההדלפות מוושינגטון על יוזמת השלום המתקרבת מתעצמות. מצד אחד, הם מבהירים שלא יכפו שום דבר על הצדדים, אבל הם בהחלט מתכוונים להציג בפניהם את "הדיל האולטימטיבי". האם אנו ניצבים לפני הפעם הראשונה בה יכופף טראמפ את ידו של נתניהו ויאנוס אותו אל תוך חדר המשא ומתן?

הקבינט הישראלי ישב על ההחלטה הזו בימים ראשון ושני בשבוע שעבר. על התפר בין שתי הישיבות, הרים ראש הממשלה נתניהו טלפון לשגריר האמריקאי דייוויד פרידמן ודיווח לו על ההחלטה המתגבשת. לא ברור אם נתניהו ירד לרזולוציות של ההחלטה, מהן ניתן להבין את משמעויותיה. ייתכן ושמר על מסר מעורפל בכוונה. פרידמן, דיווח נתניהו לשרים, שמע ולא הגיב. הקבינט מיהר לקבל את ההחלטה, לפני שיגיע וטו אמריקאי מוושינגטון.

כל זה קרה בעיקר בגלל שרי הימין, ובמיוחד נפתלי בנט ואיילת שקד, המנסים לזנב בנתניהו מימין מאז הקמת הממשלה. נתניהו היה מסתפק באמירה כוללנית יותר, או אפילו באופציה הנוספת לפיה אין לקבל החלטות ולהצהיר הצהרות אלא לעקוב אחר האירועים ולזרום איתם. בנט לא איפשר לו את האופציות הללו. מנהיג "הבית היהודי" עמד על כך שישראל תטרוק את הדלת על כל אפשרות למשא ומתן אחרי הפיוס הפלסטיני. נתניהו התפתל, התלבט, ובסוף ציית. בהמשך נדע על איזו יד בדיוק נטרקה הדלת הזו. ידיו של הנשיא טראמפ, ידי הפלסטינים, או היד הטורקת, הישראלית.

נתניהו מלכד את האמריקאים, אבל המלכוד שלו מסוכן יותר. הוא נלחץ משלושה כיוונים מנוגדים: מצד אחד האמריקאים וכוונתם הברורה לחדש את המשא ומתן. מצד שני החקירות המתעצמות סביבו שיובילו, על פי ההערכה, להמלצה על הגשת כתב אישום פלילי. מצד שלישי הימין, שדוחף אותו כל הזמן למגרש הקיצוני.

בימים רגילים היה נתניהו מתעלם מהימין ומגבש עמדה מנהיגותית מדינית סבירה שלא תתקבל בוושינגטון כשבירת כלים. אבל אנחנו לא נמצאים בימים רגילים. נתניהו שוקד בימים אלה על סלילת דרך מילוט מצרותיו הפליליות, באמצעות חקיקה מזורזת נגד חקירות וריצה מהירה לבחירות מיד אחר כך. כדי לרוץ לבחירות ולנצח פעם נוספת, הוא חייב את הימין כולו, כולל המתנחלים והאגף הקיצוני. בדיוק כמו שניצח בפעם הקודמת.

לכן, בניגוד לאבו מאזן, הוא לא יכול "ללכת עם ולהרגיש בלי". הוא צריך קסם גדול יותר, אולי אפילו בלתי אפשרי. נתניהו יודע שלמרות ההצהרה האמריקאית שלא יהיה הסדר כפוי על הצדדים, עדיף לא להיות הצד שאומר "לא" לדונלד טראמפ. כרגע, נתניהו הוא בדיוק הצד הזה.

More from Ben Caspit

Recommended Articles