מהי משמעות פרישתם מהכנסת של טרכטנברג ומרגלית?
מפלגת העבודה עוברת תחת היו"ר החדש אבי גבאי תהליך המקרב אותה למודל שלטוני מסוג "מפלגה של איש אחד". מנו טרכטנברג ובעיקר אראל מרגלית הבינו זאת היטב, והעולם שחיכה להם בחוץ הוא מבחינתם יותר מסעיר ואטרקטיבי.
פרישתם של חברי הכנסת פרופ' מנו טרכטנברג ואראל מרגלית מהכנסת, בזה אחר זה [28 בספטמבר, 3 באוקטובר], היא ביטוי לשינויים הגדולים שעוברים על המחנה הציוני מאז נבחר אבי גבאי לעמוד בראש מפלגת העבודה [יולי 2017].
אף שלכל אחד מהם אג'נדה אישית נפרדת, קיים חוט מקשר בין פרישתם של שני האישים, שהגיעו לפוליטיקה לאחר שצברו הישגים מרשימים בקנה מידה בינלאומי בקריירות הקודמות שלהם: טרכטנברג, כפרופסור מוערך לכלכלה ולחברה ואחד מסמלי המחאה החברתית של 2011; ומרגלית, יזם מוכשר שהקים קרן הון סיכון שהפכה אותו לאדם עשיר.
שניהם בקריירות הקודמות שלהם פלרטטו עם העשייה הציבורית: מרגלית בפרויקטים חברתיים שמימן בפריפריה; וטרכטנברג כשעמד בראש הוועדה הממשלתית "לשינוי חברתי כלכלי" שמונתה בעקבות מחאת 2011 אשר טלטלה את המדינה.
כניסתם לחיים הפוליטיים הייתה אמורה להוביל אותם אל עשייה לאומית, ואל ישיבה סביב שולחן הממשלה. טרכטנברג היה מועמד המחנה הציוני לתפקיד שר האוצר, ומרגלית כיוון רחוק יותר – לתפקיד ראש הממשלה. הוא השקיע סכומי עתק בשני קמפיינים כושלים לראשות מפלגת העבודה, כשבאחרון הפסיד לגבאי. אם במקרה של טרכטנברג גבאי לא התאמץ להשאירו, במקרה של מרגלית ניתן לשער שרווח לו.
