כ-3,000 ישראלים, רובם המכריע יהודים, נענו לפני שבועיים (9 באוגוסט) לקריאה להפגין סולידריות עם משפחה אחת בישראל. חברי הליכוד באו לתמוך בבנימין ושרה נתניהו הנאבקים, כך לטענתם, נגד המזימה של השמאל והתקשורת "לבצע הפיכה שלטונית". אלפי ישראלים אחרים יוצאים מדי מוצאי שבת, כבר כארבעים שבועות ברצף, למחות בכיכרות הערים נגד נגע השחיתות. וביום שישי האחרון (18 באוגוסט) התייצבו עשרות מפגינים בשכונת שייח ג'ראח בירושלים, כדי להזדהות עם משפחת שמאסנה, שצו פינוי מאיים לגרשה מדירתה העלובה.
אילו ישראל הייתה מדינת הישראלים, או מדינה עברית, היה מקום להתגאות באזרחיה על יציאתם מדלת אמותיהם בעיצומו של הקיץ הלוהט. צריך היה לשבח אותם על מעורבותם בחיים הציבוריים. אך גם 70 שנה לאחר הקמת המדינה, ישראל מוסיפה להתהדר בתואר "מדינת היהודים", ומנהיגותה אף חותרת בימים אלה לעגן בחוק את מעמדה כ"מדינת הלאום של העם היהודי". עם התואר באה האחריות לגורלם של בני העם היהודי בפזורה. אחריות בלי מעורבות היא כמו הפגנה בלי מפגינים, או כמו כיכרות ריקות בתל אביב ובירושלים, כשיהודי אמריקה שרויים באחת משעותיהם הקשות בגלל היותם יהודים.
