זו שעתם של האנשים

בימים שבהם חומות בטון וגדרות חשמליות חוזרות לאופנה, כש״מוסלמים״ נהפכת למילה נרדפת ל״טרוריסטים״, כשהגזענות נהנית מעדנה, המלצתו של הלל הזקן "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (אבות ב' ה') מקבלת משמעות מיוחדת. קשה שבעתיים להיות איש, מענטש, בתוך מערכת היחסים הטעונה בין כובשים לנכבשים. אך למרות שפע הרעל שמטופטף מהאנשים שמאכלסים את קודקודי הפירמידות הישראלית והפלסטינית, מלבלבים בתחתיתן בני אדם שמסרבים לאבד צלם אנוש.

כזה הוא מוחמד ג'מאל מהכפר לובן א-שרקיה שבין שכם לרמאללה. בליל חורף גשום (29 בינואר) חש ג׳מאל להציל את נפגעי תאונת הדרכים הקשה שאירעה למרגלות ביתו. הוא היה הראשון שהושיט עזרה לפצועים היהודים שהיו בדרכם להתנחלות הסמוכה. קצינים מפיקוד מרכז ומהמינהל האזרחי התקשרו במשך השבוע להודות לבני משפחתו. סרן סיוון רביב, קצינת הרפואה של חטיבת בנימין שפיקדה על חילוץ הנפגעים, סיפרה כי ג'מאל ומשפחתו הגיעו לשטח בפיג'מות ועם פנסים. "הם לא חשבו או שקלו", אמרה הקצינה, "הם ראו לנגד עיניהם הצלת חיים".

למשמע דבריו של ג'מאל אל מול מצלמות טלוויזיה ישראלית - "כשאתה רואה אדם פצוע וזקוק לעזרה, אתה חייב ורוצה לסייע לו" - אי אפשר היה שלא להיזכר בתמונה של אלאור אזריה יורה במחבל הפלסטיני הפצוע והמנוטרל (מארס 2016). חבל שראש הממשלה בנימין נתניהו, שטרח להתקשר ולחזק את הוריו של אזריה, שהרג פצוע, לא התפנה לומר - או לפחות לכתוב בטוויטר - כמה מילים בשבחה של משפחה פלסטינית שנחלצה להציל את חייהם של מתנחלים פצועים. כמה יפה היה אם אביגדור ליברמן, שהתייצב בבית הדין הצבאי ביפו כדי להזדהות עם אזריה, היה מזמין את בני משפחת ג'מאל ללשכת שר הביטחון כדי ללחוץ את ידיהם, ואפילו להעניק להם מדליה.