השמאל והימין מגדירים עצמם מחדש

פרשת סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שספיחיה ממשיכים להדהד גם לאחר שראש הממשלה הצהיר כי היא "מאחורינו" [10 במאי], מוכיחה שמשהו עמוק השתבש בחלוקה בין ימין לשמאל בישראל.

מלבד העיתוי הגרוע בו בחר גולן להשמיע את דבריו, ערב יום השואה [4 במאי], וההשוואה הקשה בין הנאציזם לבין תופעות עכשוויות בחברה הישראלית – הדברים עצמם אמורים להיות קונצנזואליים בחברה דמוקרטית כפי שישראל מבקשת להיות.

גולן הרי ביקש להזהיר מפני תופעות כמו שריפת המשפחה בדומא, פשעי שנאה וגזענות, כשאמר: "אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות. ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההתדרדרות המוסרית".

האם הימין הישראלי אינו שותף לרעיונות הללו, שמבטאים השקפת עולם דמוקרטית?

השאלה אותה ראוי היה לשאול – מדוע לא נמצא אף פוליטיקאי מהימין, למעט שר הביטחון משה יעלון, שיגן על דברי גולן או לפחות על זכותו להשמיע אותם, כלל לא עלתה על הפרק משום שסגן הרמטכ"ל קוטלג מיד כשמאלן; זאת כתוצאה מטשטוש הדיכוטומיה המסורתית בין ימין לשמאל בישראל, שנסובה מאז 1967 סביב סוגיית השטחים.

חזון שתי המדינות מול חזון ארץ ישראל השלמה והמשך מפעל ההתנחלויות היו במשך שנים נשמת אפו של הוויכוח בין ימין לשמאל. אבל ככל שהתהליך המדיני דעך; וככל שהשיח המדיני התרחק מסוגיית הליבה העיקרית שלו שהיא פתרון הבעיה הפלסטינית; וככל שהציבור הישראלי השתכנע שאין עם מי לדבר בצד השני – הימין והשמאל הישראלים נדרשו להגדיר את עצמם מחדש.

כאשר יאיר לפיד ויצחק הרצוג, מייצגי השמאל-מרכז, ממעטים להעלות על סדר היום את הנושא הפלסטיני בניסיונותיהם להציג ארשת ימנית מטעמים אלקטורליים, הבלבול בין מהו שמאל ומהו ימין גובר. במקביל מתרחש תהליך זוחל בו ההגדרות שיצרו פוליטיקאים לשמאל ולימין עברו לשדות אחרים.

למשל, שדה המשפט. החקיקה נגד בית המשפט העליון, שהחלה פורחת ב-2009 עם הקמתה של ממשלת נתניהו השנייה והמשיכה ביתר שאת בשנים שלאחר מכן, הפכה לנדבך מרכזי בהגדרה של שמאל וימין. מערכת המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט סומנו כשמאלנים, ומשום כך מי שיצא להגנתם שויך לשמאל ולהפך. זו התפתחות של השנים האחרונות ואין לה דבר וחצי דבר עם תנועת הליכוד, שאחד מסמליה היה עליונות המשפט לצד עקרונות ליברלים רבים. עקרונות אלו חיו בשלום לצד רעיונות כמו ארץ ישראל השלמה והתנגדות למשא ומתן עם אש"ף.

השרים לשעבר דן מרידור ובני בגין, נסיכי ליכוד, שילמו בכיסאם על כך שהמשיכו להילחם עבור עצמאותו של בית המשפט מול יוזמות החקיקה של הליכוד והבית היהודי.

גם הגנה על המיעוט ושמירת זכויותיהם של ערביי ישראל היוו אבני יסוד בתפיסה הז'בוטינסקאית והבגיניסטית. מנחם בגין, בהיותו יו"ר אופוזיציה, התנגד למשטר הצבאי שהוחל על ערביי ישראל ונלחם תמיד למען שוויון אזרחי וחירות הפרט. זה לא הפריע לו להיות איש ארץ ישראל השלמה ומאמין גדול במפעל ההתנחלויות.

כיום, באופן כמעט קטגורי, אפשר להבחין בכך שח"כים ושרים מהימין צובעים את ערביי ישראל בצבעים של סכנה ובגידה, כדי לבדל את עצמם מהשמאל. התהליך הזה מתרחש יום יום שעה שעה והוא עמוק ומשפיע. למשל השתייכותו של ח"כ זוהיר בהלול, ערבי ישראלי, למפלגת העבודה משמשת את הימין לכלי ניגוח נגדה. אבל מה טבעי יותר מהשתייכותו של חבר כנסת ערבי למפלגה מרכזית כמו מפלגת העבודה?

וכך, במציאות בה ראש הממשלה מזהיר מערבים שנוהרים לקלפיות, וערביי ישראל מסומנים לעתים כבוגדים בגל הטרור האחרון, היחס לערביי ישראל הוא חלק מההגדרות החדשות של ימין ושמאל.

בחזרה ללפיד. ראוי להזכיר כאן את תגובתו של יו"ר יש עתיד לדברי האלוף גולן. לפיד כתב בדף הפייסבוק שלו ש"סגן הרמטכ"ל יאיר גולן טעה. האלוף גולן הוא איש טוב, אבל גם אנשים טובים טועים. אין שום דבר בישראל 2016 שמזכיר את גרמניה בשנות השלושים. התהליכים שהובילו להשמדת היהודים לא דומים בשום דרך או צורה למאבק ההישרדות שלנו נגד אויבינו".

לפיד בחר להתמקד במעידה של גולן כשקשר בין הנאצים לתקופה הנוכחית בישראל, אך חמק מתמיכה בדברים עצמם ומהזדהות עם חששותיו של גולן מפני הגזענות, שנאת האחר ואלימות הימין הקיצוני. לפיד, שכל אמירה שלו נבחנת על פי סקרי דעת קהל וניתוח מגמות עומק בציבוריות הישראלית, לא רוצה חלילה להיחשב כשמאלן. צידוד בסגן הרמטכ"ל עלול חלילה, מבחינתו, להציגו כשמאל. לכן הצטרף לפיד לשורת המגנים.

מן העבר השני, יו"ר הבית היהודי ושר החינוך נפתלי בנט, שהיה בין הראשונים להוקיע את האלוף גולן, המשיך גם השבוע להעניק לפרשה גוון פוליטי. בנאומו בחידון התנ"ך ביום חמישי בבוקר [12 במאי] הוא קרא: "אני פונה היום לכולנו: אנחנו אוהבים את המדינה שלנו, אז בואו נפסיק את פסטיבל ההלקאה העצמי". בנט כיוון לכך שהשמאל מלקה את עצמו בסגנון גולן בעוד שהימין אינו מתנצל.

בכל התהליך הזה יש דבר אחד ברור. מי שנותן את הטון בשיח הציבורי הוא הימין, שקובע את גבולות הגזרה ואת אופי הוויכוח עם השמאל-מרכז. הלכה למעשה השמאל-מרכז נגרר אל תוך ההגדרות החדשות של השיח במקום להיצמד לתזה המדינית הבסיסית שלו: היפרדות מהפלסטינים.