דגל הפלגנות של מירי רגב

באופן לא מפתיע שרת התרבות והספורט מירי רגב הודיעה ערב יום העצמאות [9 במאי] על יוזמת חקיקה פרובוקטיבית חדשה שהיא מקדמת: לחייב מוסדות ומתקנים שנבנו במימון המדינה להניף את דגל ישראל.

חוק הדגל החדש של רגב הוא עוד חולייה בשרשרת יוזמות חקיקה, תקנות והצהרות שלה אשר המשותף להם, הוא היותם קונטרוברסליים ופוגעניים כלפי אוכלוסיות ומגזרים שעל גבם היא רוכבת כל הדרך אל הפריימריז בליכוד. זה נכון כמובן בכל האמור לאג'נדה המזרחית שהיא מבקשת לקדם בתרבות, בעודה פועלת תוך לעג לאחר, במטרה לקנות את לב ההמון. רגב לעולם אינה מסתפקת רק באמירות נוקבות על ההגמוניה האשכנזית בתרבות. היא מדברת תמיד בהתרסה, תוך שימוש בביטויים אשר מראש היא יודעת שיהפכו לכותרות, ואותה לגיבורת ההמון, כמו "קפוצי תחת", כינוי שהדביקה לאמנים "התל אביבים האשכנזים".

לצד מלחמתה באשכנזים, שמקנה לה אהדה גוברת בציבור המזרחי בליכוד, רגב מבקשת להיות זו שתחנך את ערביי ישראל ביד קשה, בחוקים ובתקנות, להיות נאמנים למדינה. הגישה הזאת נועדה כמובן להפוך אותה לשרה שלא דופקת חשבון לערבים, ובאה לעשות סדר.

"חוק הנאמנות בתרבות" אותו יזמה מירי רגב בתחילת כהונתה, שנועד לשלול תקציבים ממשלתיים ממוסדות תרבות המבקרים את המדינה וסמליה, עורר כצפוי מהומה, והקים עליה את השמאל ואת הח"כים והאמנים הערבים. אבל לשם בדיוק רגב כיוונה. כל קללה שהושמעה נגדה, כל ביקורת ועלבון היו עבורה שירה צרופה. לשיטתה, הם הוכיחו לציבור שלה בימין שהיא לא פוחדת ממבקריה - מהערבים ומהשמאלנים. היא פטריוטית גאה ולא מתנצלת. היא הציונית האולטימטיבית.

חודשים אחר כך, חוק הנאמנות בתרבות של רגב נותר עדיין בגדר הצהרה, אבל מה זה משנה? היא כבר גזרה את הקופון והיא נהנתה ממה שהכי הרבה היא אוהבת: כותרות צעקניות שמציגות אותה כילד ההולנדי העוצר בכוחותיו הדלים את נפילת המדינה לידי כוחות האופל מהשמאל ומקרב ערביי ישראל.

רוב היוזמות של רגב נשארות בגדר כותרות, או הכרזות ללא כיסוי, אבל הן מרעילות את המרחב האזרחי במדינת ישראל ושופכות במכוון חומר בעירה לאווירה הנפיצה ממילא בין יהודים לערבים. כי אצל רגב כמה שיותר נפיץ, יותר טוב: יותר קולות בפריימריז ברשימת הליכוד. רגב פיצחה את הנוסחה: קרבות ומלחמות נגד ערבים ואשכנזים יאפשרו לה להמשיך ולנסוק בליכוד.

מכאן, שרגב לא התכוונה לתת ליום העצמאות לעבור מבלי שתטביע חותם, כלומר תסעיר את התקשורת והציבור עם עוד איזו יוזמה פטריוטית לאומנית באווירת החג.

אז רגב הודיעה כי הנחתה את מנכ"ל משרדה, יוסי שרעבי, לבחון ולגבש הצעה ולפיה כל מוסדות התרבות והספורט בישראל שנבנו במימון המדינה יחויבו להניף את דגל ישראל.  על פי החזון של רגב, הדגל יונף בכל אותם מגרשי כדורגל, אולמות ספורט, תיאטראות והיכלי התרבות שנבנו במימון המדינה - אם באופן ישיר על ידי משרדי הממשלה ואם באמצעות הטוטו ומפעל הפיס. בדברים שצוטטו מפי רגב נאמר ש"יום העצמאות ה-68 למדינת ישראל ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מחייבים אותנו בשמירה על ערכיה של המדינה וסמליה. לא ייתכן שהנפת הדגל במוסדות תרבות ובמתקני ספורט שנבנו על ידי המדינה יהיה נתון לשיקול דעתו של אדם כזה או אחר. המוסדות שישראל מקימה צריכים לשאת בגאון את דגלה".

לכאורה מדובר ביוזמה חיובית. הנקודה היא, שרגב מבקשת שוב להבעיר את אש מלחמת היהודים בערבים. כיום דגל ישראל מונף מעל כל מוסדות הציבור, בכללם המוסדות הערבים, ואין עם זה לאף אחד עניין. אבל רגב מכוונת אל מגרשי הכדורגל, אל מקום נפיץ ממילא. שם היא יודעת שתצליח לעורר מהומות שהן נשמת אפה כפוליטיקאית.

הסביר זאת היטב ראש עריית סכנין, מאזן גנאים, בראיונות לתקשורת: "אני גאה בזהות שלי, אבל מצד שני אני אזרח מדינת ישראל. דגל ישראל מונף על כל מוסד, על מבנה העירייה, על המועצות המקומיות... מישהו סירב היום לשים את דגל ישראל על איזשהו מוסד ממשלתי?"

רוב הסיכויים הם שגם היוזמה הזאת של רגב תישאר בגדר כותרת כמו קודמותיה, אבל למרבה הצער היא תמשיך עוד זמן רב לרחף כצל מטריד מעלינו. כי איך שלא חושבים על מירי רגב והדגל, השרה בסך הכל משתמשת בו לצרכיה הפוליטיים, מוזילה את ערכו, מרחיקה ציבורים שלמים ממנו ופוגעת בכל מה שהוא מייצג.