סכנת מוות בדרך לעבודה בישראל

המראות היומיומיים במחסום בית לחם הם מזעזעים. פועלים פלסטינים ברי מזל שזכו לקבל אישור עבודה בישראל – "כרטיס החיים" כהגדרתם, נאלצים לעבור בכל יום מסע ייסורים מפרך שתחילתו לא פעם כשעתיים אחרי חצות וסופו רק סמוך לשעה שבע בבוקר, בדרכם לעבודה שתסייע להם לשרוד את המצוקה הכלכלית ברשות.

הדוחק הלא אנושי בתור מאלץ רבים מהפועלים לטפס על הגדרות ולהצמיד אליהן את ראשם כדי לנשום חמצן ולא להיחנק.

חלק מהפועלים, כבני ארבעים-חמישים, שאין בכוחם לסבול את שעות הצפיפות הארוכות במחסום, בוחרים להגיע למקום כבר בשתיים לפנות בוקר בתקווה לתפוס מקום בקדמת התור ולהקל על עצמם במעט את הסבל.

"המלחמה על פיסת מעקה היא המלחמה הקשה מכל", אומר לאל-מוניטור אחמד דראג'ה, בן 42 מבית סחור, אב לשמונה ילדים, העובד במפעל לכריית עפר. "רק החזקים יכולים לטפס על המעקה ולהחזיק חזק בידיים את גדרות התיל במשך שעות. לא לכולם יש כוח להחזיק מעמד תלויים כך באוויר כל הלילה ורק החזקים שורדים. כל השאר מתפללים לאלוהים".

שמו הרשמי של מחסום בית לחם הוא "מעבר רחל," והוא מכונה גם "מעבר 300". מיקומו לא נבחר מתוך תכנון או מחשבה תחילה ואיש לא התכוון שהמעבר הזה יקלוט אלפי בני אדם מדי יום. ביום שבו בוצע הטבח במערת המכפלה בידי הרוצח ברוך גולדשטיין [פברואר 1994], הורה אלוף פיקוד המרכז אילן בירן להקים בדחיפות מחסום מאולתר באזור בית לחם כדי למנוע מפלסטינים זועמים מעבר לשכונת גילה הסמוכה. שלמה צבן הסמח"ט ספר 300 צעדים מקבר רחל, ושם קבע את מחסום הבטון הראשון שהפך ל"מעבר רחל". עם השנים הפך מעבר זה למעבר מרכזי ליציאת פועלים פלסטינים מהגדה לישראל.

מעבר הפועלים מתבצע דרך נתיבי בטון סגורים לאורך גדר ההפרדה. בתוך המעבר עצמו נמצאות מעין קרוסלות המופעלות על ידי חיילי המשטרה הצבאית, אשר מאפשרות בכל פעם רק לקבוצה קטנה של פועלים לעבור לשטח הבידוק הביטחוני לצורך בדיקת אישור העבודה.

בהמשך למדיניות שמוביל המנהל האזרחי במטרה להקל על מצוקת האבטלה ברשות הפלסטינית, אישר הקבינט הביטחוני בשבועות האחרונים מתן 30,000 אישורי עבודה נוספים לפלסטינים. לפי נתונים שמסר המנהל האזרחי לאל-מוניטור, כ-58,000 פועלים יוצאים היום מהגדה המערבית לעבודה בישראל (ל-27,000 פועלים נוספים ניתן אישור לעבוד בהתנחלויות); כ-7,000 אישורים נוספים יונפקו בשבועות הקרובים אחרי שכבר ניתן אישור הקבינט לכך.

הפועלים מהגדה עוברים לישראל ב-15 מעברים הפזורים לאורך הקו הירוק, אך "מעבר 300" הוא העמוס והצפוף מכולם. לפי נתוני המנהל האזרחי, מדי יום עוברים במעבר זה כ-7,000 פועלים; לטענת הפלסטינים, המספר גדול בהרבה, שכן זהו (לדבריהם) המעבר העיקרי בין הגדה לישראל. אגודת הפועלים בגדה מדווחת על כ-15,000 פועלים העוברים במעבר מדי יום, שאינו מסוגל להכיל את הנהירה ההמונית אליו. מקור ביטחוני ישראלי טוען גם הוא שהמספר האמיתי קרוב יותר ל-15,000.

"יש דרישה לפועלים מאזור בית לחם כי האזור הזה נחשב שקט ומתון יחסית לשאר אזורי הגדה", אומר מקור ביטחוני ישראלי לאל-מוניטור. "מעסיקים ישראלים מעדיפים את פועלי בית לחם כי יצא להם מוניטין של פועלים שניתן לסמוך עליהם באופן יחסי, הם אינם מהווים סיכון ביטחוני כמו פועלים מג'נין ושכם. גם תושבי חברון והסביבה מעדיפים לצאת דרך מעבר 300 לישראל כי רובם עובדים באזור ירושלים והמרכז ופחות באזור באר שבע".

הסיבה שמעבר 300 אינו מצליח לאפשר לפועלים לעבור בו באופן הומני וראוי נעוצה באופן תפעולו הלקוי. בשעה שמעברי היציאה האחרים משטחי הרשות הפלסטינית לישראל, כולל מעבר ארז ברצועת עזה, עברו בעשור האחרון מאחריות צה"ל לאחריות משרד הביטחון (המתפעל אותם בשיטות מתקדמות באמצעות חברות חיצוניות), מעברי עוטף ירושלים נותרו באחריות משותפת של צה"ל, המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל. לצה"ל אין התנגדות להעביר את האחריות על המעבר לידי משרד הביטחון ולרשות הנמלים, אך לאל-מוניטור נודע כי משטרת ישראל מתנגדת לכך. ויתור על השליטה במעבר יגרע ממנה תקנים ותקציבים של מיליוני שקלים.

לשם השוואה, במעבר אייל הסמוך לראש העין, המופעל על ידי משרד הביטחון, עוברים מדי יום כ-12,000 פועלים פלסטינים ללא דוחק וצפיפות הודות לשיטות בידוק מתקדמות בדומה לכאלה המבוצעות בנמלי תעופה.

ג'מאל אבו וורדה, בן 32, תושב מחנה הפליטים אל-עאידה באזור בית לחם, טוען בשיחה עם אל-מוניטור כי כמעט בכל יום מגיעים לבתי החולים באזור בית לחם פועלים פלסטינים שנפגעו במהלך שעות ההמתנה והדוחק במעבר 300.

"השבוע [מארס 2016] הגעתי למעבר ב-2:30 לפנות בוקר כדי להיות בין הראשונים בתור", הוא מספר. "כשהגעתי, כבר היה תור ארוך אבל הצלחתי להידחק פנימה. לפתע התחיל דוחק נורא, אני ועוד כמה פועלים נפלנו על הרצפה כשאחרים נופלים עלינו. הרגשתי שאני נחנק, כבר ראיתי את המוות, אבל אי אפשר היה לעצור את הפועלים כי כולם דחפו. אני לא יודע למי היה שכל, אבל אז שורה של פועלים יצרו חגורה אנושית בכוח ומנעו מאחרים ליפול עלינו. כך ניצלתי. החברים שפכו עליי מים, הושיבו אותי בצד רבע שעה עד שהנשימה חזרה אליי. אני לא יצאתי לעבודה באותו יום, הלכתי לבית חולים. זו בושה שאתם עושים לנו את זה, מה בסך הכל רצינו? לחיות בכבוד ולהביא אוכל לילדים שלנו".

על פי עדותו של אבו וורדה ועדויותיהם של פועלים רבים אחרים, המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאם ישראל לא תשפר את תנאי המעבר, זה רק עניין של זמן עד שיתרחש שם אסון כבד בו ימותו פועלים פלסטינים מדריסה ומחנק.