ישראל צריכה להתעורר לפני שהעוני בעזה יתפוצץ לה בפנים

קשה להבין מדוע הופתעו חברי ועדת חוץ והביטחון של הכנסת מדבריו של ראש אגף המודיעין של צה"ל, האלוף הרצל (הרצי) הלוי, שאמר בדיון ב-23 בפברואר כי "המצב ההומניטרי ברצועת עזה הולך ומידרדר, ואם זה יתפוצץ, זה יהיה כלפי ישראל". איפה היו חברי הכנסת בשנים האחרונות, כשהדיווחים מרצועת עזה ציירו תמונה קשה מאוד של כשני מיליון תושבים החיים במצור, במצוקה כלכלית נוראה, באבטלה, בהריסות, בייאוש ובדיכאון? אלמלא מחסני המזון של אונר"א, עזה כבר הייתה הופכת לאסון הומניטרי ורבים מתושביה היו עלולים למות מרעב. האם מישהו מבין החברים בוועדה היוקרתית ביותר של הכנסת טרח לקרוא את דו"ח האו"ם שפורסם בספטמבר האחרון, שבו נכתב כי אם תמשך המגמה העכשווית, רצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם עד שנת 2020? או שאולי הם התייחסו אל הדו"ח כאל עוד פרסום אנטי-ישראלי של האו"ם. לעומתם, מדבריו של ראש אמ"ן עולה כי הוא דווקא אימץ את מסקנות הדו"ח.

מי מבין חברי הכנסת שסבור כי מדובר בתחזית לטווח ארוך, צריך להיזכר ששנת 2020 תגיע עוד ארבע שנים בלבד - שנה אחת אחרי המועד הרשמי לתום כהונתם הנוכחית.

עזה מצויה בסגר שהטילה עליה ישראל מאז הפיכת חמאס ביוני 2007. מאז 2013 גם הגבול בינה לבין מצרים סגור ומסוגר. בחודשים האחרונים התקשורת הישראלית כמעט שאינה מדווחת על המצב ההומניטרי בעזה. לנושא אחד דווקא כן נמצא מקום בעמודים הפנימיים של העיתונות הישראלית: מצבן העגום של החיות הגוססות בגן החיות של עזה. מתברר שתמונה של טיגריס גוסס עוברת טוב יותר משכונות הרוסות וילדים יחפים במחנות הפליטים של הרצועה. אפשר להניח שרק מעטים ממקבלי ההחלטות ומהציבור בישראל עשו את הקישור המתבקש בין מצבן של החיות למצבם של בני האדם.

בשבוע שעבר (18 בפברואר) פירסמה העיתונאית אסמה אל רול בפלסטין פולס של אל-מוניטור כתבה על מכת ההתאבדויות ברצועה. צעירים חסרי אונים הסובלים מאבטלה במשך שנים שולחים יד בנפשם בלית ברירה ובאין עתיד.

"אף פעם לא הייתה לנו תופעה כזו", אומר לי חברי ש' המתגורר בעזה, "אתה יודע מהי המשמעות של התאבדות בחברה שהיא מוסלמית שמרנית? איזה כתם זה מטיל על המשפחה? אבל אני חי כשסביבי צעירים רבים, בני משפחה קרובים ורחוקים ושכנים החושבים על המוות. לא על למות כשאהידים, אלא למות מרעב ומבושה".

בעיית הבעיות ברצועת עזה, בגדה המערבית, היא מצבם של הצעירים. לפי דו"ח של הבנק העולמי שפורסם במאי 2015, האבטלה בעזה היא הגבוהה בעולם ושיעורה עומד על 43 אחוז. בקרב צעירים הבעיה חמורה הרבה יותר, ושיעור המובטלים מגיע ל-60 אחוז. מה שנורא עוד יותר הוא שאיש לא מוצא סימן לשיפור אפשרי בעתיד. להפך.

רצועת עזה מאז ומעולם הייתה מקום צפוף וקשה. התחום היחיד שהבטיח לצעירים פרנסה ועתיד היה במקצועות העיתונות והתקשורת. עד לפני שנים אחדות נחשבה עזה למקום המייצר חדשות לכל אמצעי התקשורת בעולם, בעיקר לתקשורת הערבית. בהעדר תעשייה או מסחר, ייצור החדשות הפך לענף המרכזי שממנו התפרנסו מאות משפחות ברצועה. עשרות אלפי צעירים שטפו את האוניברסיטאות והמכללות ברצועה כדי לרכוש את המקצוע המבוקש ביותר בעזה, וחלמו על משרה מכובדת באחת מרשתות התקשורת הערביות - אל-ג'זירה, אל-ערבייה או אל-קודס. אפילו אל-מנאר של חיזבאללה הייתה אופציה ראויה לתעסוקה.

למרבה הצער, אפילו המקצוע הזה גוסס בעזה. מאז שהסתיים סבב האלימות האחרון עם ישראל, הרצועה הפסיקה לעניין את העולם. רשתות התקשורת הערביות והבינלאומיות מוצפות בסיפורים מחומס וחמה בסוריה. מצב הפליטים השוטפים את אירופה מעניין יותר ממצבם של תושבי עזה. אחד מחברי העיתונאים בעזה אמר לי בעצב: "אני לא רוצה מלחמה, אני לא מייחל לאף אחד מאיתנו לחוות מה שחווינו כאן כבר שלוש פעמים, אבל עצוב שאנחנו העיתונאים של עזה יכולים להתפרנס רק ממלחמה ולרעוב ללחם כשיש שקט".

שבע אוניברסיטאות ומספר נוסף של מכללות בעזה הכשירו אלפי עיתונאים שנותרו אף הם חסרי עבודה. בצר להם הם רכשו מצלמות ומקווים לצלם תמונה אחת טובה שאותה יצליחו למכור לאחת מסוכנויות הידיעות בעזה. בימים אלה ברצועה, גם כמה עשרות דולרים בודדים יכולים לשנות את חייהם לכמה ימים.

אחמד, תושב העיר עזה בן 24, רכש מצלמה זעירה והחל לעשות מדי יום את דרכו לגבול בין ישראל לעזה בתקווה אחת: לצלם תמונה טובה שתאפשר לו לכסות את חובותיו. לפני כמה שבועות הוא נורה ברגלו כשהגיע סמוך לגבול. כשבני משפחתו שאלו אותו מדוע סיכן את חייו בעבור תמונה, השיב להם כי אין לו ברירה אחרת שתאפשר לו להמשיך ולחיות. בשיחה עם אל-מוניטור סיפר אחמד, שיש עוד מאות צעירים מיואשים כמוהו, שלמדו איתו באוניברסיטה האיסלאמית היוקרתית בעזה. גם הם קיוו להתפרנס מהמקצוע המבטיח היחיד שנותר שם, והתאכזבו לגלות שככל הנראה לא יצליחו.

ברשתות החברתיות הולכת ומתגבשת יוזמה של צעירים פלסטינים מיואשים לנוע בקבוצה גדולה אחת לעבר הגבול עם ישראל, מתוך הנחה שצה"ל לא יבלום מאות או אלפים המבקשים לשנות את מצבם. אולם נכון לעכשיו, מחסומי חמאס המוצבים סמוך לנקודות החיכוך עם ישראל נחשבים עבורם למכשול מרתיע לא פחות.

השקט הנוכחי לא יימשך לאורך זמן. גם לפני פרוץ אינתיפאדת הצעירים בגדה היו כאלה שחשבו שהתשישות הפלסטינית והתיאום הביטחוני עם ישראל ימנעו אלימות. אבל לייאוש יש תוכניות משלו. אם צעירי הגדה, שמצבם טוב בהרבה מאלה שחיים בעזה, מרדו ברשות ופתחו גל חדש של אלימות, מי מבטיח שחמאס, למרות חששו מעימות נוסף עם ישראל בשלב הנוכחי, יצליח לעצור התפרצות דומה ברצועה? ומה תעשה ישראל אם רבבות צעירים פלסטינים מובטלים ורעבים יצבאו על גדר המערכת? האם גם אז יופתעו חברי ועדת חוץ וביטחון? האם גם אז, למרות ההתרעה של ראש אמ"ן, ישראל תאשים רק את ההסתה הפלסטינית והתעמולה של חמאס? ההנהגה הישראלית צריכה להבין שמדיניות הסגר רק דוחה את הבעיה ומחריפה אותה, ולא מעלימה אותה. זה הזמן לפעול, לפני שכפי שאמר האלוף הלוי, רצועת עזה תתפוצץ.