מלחמת השלום של זיאד סבאטין

זיאד סבאטין תושב הכפר חוסאן, בין צור הדסה לבית לחם, הוא אחד מפעילי השלום הפלסטינים הוותיקים והמוכרים ביותר. לוחם שלום בלתי נלאה, שמזה 18 שנים פועל בכל דרך אפשרית כדי לשכנע את חבריו, שכניו, בני כפרו, תושבי הסביבה וכל מי שנקרה בדרכו, הפלסטינים והישראלים, שאין ברירה אלא ללכת בדרך השלום.

סבאטין היה תלמידו של הרב מנחם פרומן ז"ל מתקוע, שדרכו ובאמצעותו התיידד עם שכניו המתנחלים, תושבי גוש עציון. גם אותם הדביק בלהט שלו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא אלימות.

לפני כחודש ימים, בשתיים לפנות בוקר, התעורר סבאטין בבהלה מדפיקות עזות על דלת ביתו וקריאות רמות "תפתח, תפתח". כשפתח את דלת הבית, רגע לפני שהתפרקה, פרצו לביתו כ-30 חיילים חמושים. לדבריו, הם ביקשו לעצור את בנו מוחמד בן ה-15 בטענה שיידה אבנים. מוחמד נשלף ממיטתו, מבוהל. אביו הצליח במאמץ רב לשכנע את מפקד הכוח הצבאי שפרץ לבית לאפשר לבנו להתלבש, טרם נעצר. מאז הוא נלחם על בנו, על שמו, על כבודו ועל מפעל השלום שבשירותו הוא עובד כמעט שני עשורים.

מאבקו של סבאטין מתנהל בשלוש חזיתות: האחת, לשחרר את בנו ממעצר; השנייה, לטפל בילדיו הסובלים מטראומה מאז פרצו לביתם חיילים עם כלי נשק שלופים; השלישית, לנסות לשכנע את חבריו, שכניו ובני כפרו שלא טעה בדרך השלום שבחר.

הריאיון שערכנו עם זיאד סבאטין מובא כאן כמעט במלואו, למעט קיצורי עריכה קלים. במהלך הריאיון הוא אינו מצליח לעצור את דמעותיו, קשה לו מאוד לשחזר את רגעי האימה והטראומה שחוו ילדיו. אבל חשוב מבחינתו שהישראלים ישמעו את סיפורו – איש שלום, שמכונת מלחמה לא צפויה ביקרה בביתו וזעזעה את משפחתו.

"בשעה שתיים בלילה שמעתי דפיקות חזקות בדלת, זה נשמע כמו גיהינום", מספר סבאטין לאל-מוניטור, "קמתי מהשינה. חיילים צעקו 'תפתח, תפתח'. רצתי לדלת, פתחתי, דחפו אותי בערך 30 חיילים ונכנסו. הייתי עם תחתונים, לא נתנו לי להתלבש. 'מה קרה?' שאלתי. 'תעמוד, תסתום את הפה', אמר לי הקצין ודחף אותי לקיר, 'איפה החדר של הילדים?' יש לי חמישה ילדים, שלוש בנות ושני בנים. לחדר של הבנות לא רציתי לתת להם להיכנס, אבל הם נכנסו. אחר כך עברו לחדר של הבנים. אחד בן שבע והשני בן 15. העירו אותם עם רובים שלופים. 'איפה מוחמד?', שאל הקצין, 'אני רוצה אותו'. שאלתי למה, והקצין ענה 'החוקרים רוצים אותו, מחר בבוקר אני משחרר לך אותו'. הוא רצה לקחת אותו ככה, בלי בגדים, כמו שהוציא אותו מהמיטה. אמרתי לו 'אדוני הקצין, אתה הדמות של החיילים, של צה"ל, של ישראל, אני מבקש ממך, אני  רוצה לתת לבן שלי בגדים שילבש אותם כמו שצריך, אל תיקח אותו ערום בלי בגדים. תן לאמא שלו שתגיד לו שלום'. בסוף הוא הסכים".

אל-מוניטור: הבנת למה לוקחים את מוחמד?

סבאטין: אמרו לי שרוצים לחקור אותו.

אל-מוניטור: איך הגיבו הילדים?

סבאטין: כולם בבית בכו וצעקו, מאז לילדים יש בעיות. אבל אני טיפלתי בזה. אתה יודע איך? לקחתי את הילד הקטן בן השבע לחיילים. ביקשתי מהחברים שלי הישראלים שיבקשו מהחיילים במחסום שהבן שלי יבוא ויגיד להם שלום, כדי שלא יסחוב את הטראומה כל החיים. שיירגע, שזה לא יעשה לו משהו בנפש.

אל-מוניטור: מה עם מוחמד?

סבאטין: אחרי שלקחתי את הילד הקטן לחיילים, שכרתי עורך דין. למחרת הוא ביקר אותו וסיפר לי 'הבן שלך עם שתי שיניים שבורות ויש לו מכות בראש. תפסו את הראש שלו וחבטו אותו בקיר. ארבעה חוקרים'. ככה הוא סיפר לעורך הדין.

18 שנים אני מפורסם, עושה סרטים וסדנאות, יש לי יותר מ-5,000 חברים בפייסבוק. האנשים מגוש עציון, שידועים כאנשי ימין, אני מכיר אותם ועושה איתם המון עבודות של שלום. עשינו הרבה מפגשים והרבה פעולות משותפות ביחד. אני לוקח תושבים ערבים כדי להפגיש אותם בפעם הראשונה בחיים שלהם עם ישראלים. הנה תראו, אני אומר להם, זה הצד הישראלי. אנחנו אנשים, הם אנשים, כולנו בני אדם. והרי אין יותר יקר מהחיים, למה צריך להגיע למצב שאתה תהרוג אותי ואני אהרוג אותך? למה להגיע לאלימות? ככה אני משכנע אנשים. וזאת התמורה שאני מקבל? ככה עשו לי? למה פגעו במשפחה שלי? למה? למה?

אתה יודע, שבוע לפני שפרצו לבית שלי ועצרו את מוחמד, אני וחברים שלי מגוש עציון תכננו להסתובב במחסומים ובתחנות הסעה לחיילים, לחלק להם פרחים ועוגיות ולספר על השלום.

אל-מוניטור: היית בבית המשפט?

סבאטין (קולו שוב נחנק מדמעות): בהארכת המעצר אמרתי  לשופט 'הבן שלי בן 15, הם חקרו אותו ארבע שעות וחצי. אומרים לו 'אתה זרקת אבן'. ארבעה גברים נופלים על ילד בן 15'. הוא אמר לשופט: 'אדוני, הרביצו לי מכות עד השמיים וזה מה שיצא לי, טוב, זרקתי אבן. טוב שלא יצא לי להגיד שיש לי נשק או בקבוק תבערה'.

אל-מוניטור: אנשים שמכירים את פעילותך למען השלום, מה הם אומרים לך?

סבאטין: המון באים אלי ומחזיקים לי ידיים, ואז הם אומרים לי 'הנה תראה, איפה אתה ואיפה השלום שלך?', אבל אני לא נותן לאף אחד להתחיל עם המילים האלה. אני אומר להם שלהיפך, זה מחזק אותי, אסור לחזור אחורה. זה נותן לי דחיפה ללכת קדימה. צריך להאמין שהדרך קדימה היא הדרך של השלום. אני מראה להם שאני לא מוותר על הדרך שלי ושלא טעיתי. יום-יום ישראלים באים לחזק אותי, גם אנשים מצור הדסה. הבית שלי תמיד פתוח והוא בית של שלום. הוא תמיד יישאר בית של שלום.