הגאות והשפל בחייו הפוליטיים של שריד כגורל השמאל
פרישתו של שריד מהפוליטיקה ב-2005 הייתה גם תחילת הסוף של השמאל המדיני הישראלי. מותו הוא הזדמנות לראשי המחנה לעשות חשבון נפש: ההתנערות מהתהליך המדיני לא הביאה להישגים פוליטיים.
פרישתו הסופית של יוסי שריד מהחיים הפוליטיים התרחשה בסוף 2005, כשלושה חודשים לפני הבחירות שאחריהן הקים אהוד אולמרט ממשלה.
זו הייתה פרידה בשלבים. כשנתיים קודם לכן הוא לקח אחריות על כישלונה של מרצ בבחירות 2003, והתפטר מראשות המפלגה. מפלגת השמאל החשובה צנחה בבחירות האלה מעשרה לשישה מנדטים. אלה היו ימי האינתיפאדה השנייה, שפרצה לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד של המנהיגים אהוד ברק ויאסר ערפאת. אוטובוסים התפוצצו במרכזי הערים בישראל, והציבור, שהיה מיואש מתהליך השלום עם הפלסטינים, העניק את השלטון לליכוד בראשות אריאל שרון.
לשריד היה ברור אז, שהאשם בריסוק מרצ והשמאל הישראלי הוא ראש הרשות הפלסטינית באותו זמן, יאסר ערפאת, אשר דחה הצעה מדינית מרחיקת לכת של ברק, וניצח על טרור האינתיפאדה השנייה.
כדרכו, הוא היה חד והחלטי, ולקח אחריות על המפלה של מפלגתו בבחירות כי לדבריו, הכישלון "לא יכול להיות יתום". כשנפגש עם חברי הנהלת מרצ ההמומים לאחר פרישתו מראשות המפלגה היכה על חטא על כך שלא התנער בזמן מערפאת ולא עשה זאת "באופן מספיק נחרץ ובמועד הנכון. בדיעבד זו הייתה טעות שפגעה באופן קשה במרצ. "עכשיו ברור שזו הייתה טעות. צריך לשמוע מה אנשים אומרים. אומרים לנו: אתם בסדר, ישרים והגונים, אבל...". עם זאת, שריד הדגיש כי ללא קשר לדברים הללו, ישראל צריכה לארוז את חפציה, להתכנס לגבולות 67', ולהגן על עצמה מגבולות אלה.
