הספד ליוסי שריד איננו רק פרידה מפוליטיקאי מוכשר ומרתק, איש אשכולות, פובליציסט חד כתער ושמאלני גאה. הספד ליוסי שריד הוא פרידה משפה הולכת ונעלמת, משיח גווע ומתרבות פוליטית דועכת. השפה החדשה שהשתלטה בשנים האחרונות על כל חלקה טובה במרחב הציבורי בישראל הייתה שפה זרה למחנה המצטמק ששריד היה אחד מדובריו הרהוטים והאמיצים. משיחות שניהלתי עמו ומקריאה אדוקה של מאמריו, התרשמתי ששריד חש שדבריו הנבונים מתפזרים לכל רוח. הוא מדבר דמוקרטית-יהודית-שמאלנית-מוסרית אל מדינה שנהפכת לנגד עיניו לקנאית-חרדית-לאומנית-ימנית-קולוניאליסטית יותר ויותר. השפה הפוליטית השגורה בפיו נהפכה לבלתי רלוונטית להוויה הישראלית החדשה.
מותו של שריד הוא מסמר נוסף בארון הקבורה של שיח פוליטי רציונלי, המבוסס על עובדות ועל ניתוח מושכל של המציאות המשתנה בישראל, במזרח התיכון ובעולם כולו. הוא דיבר רציונלית לחברה ולהנהגה שמדברים משיחית. שריד הציב מראה בפני החברה הישראלית, הפליא לשכנע את המשוכנעים, אך עבור האחרים היה כזבוב טורדני שמתעקש להטיח עצמו שוב ושוב בזכוכית. בשנים האחרונות סר חינה של התרבות הפוליטית המושתתת על מסורת של דיונים רציניים, ערכים אוניברסליים ואינטרסים משותפים, לטובת ויכוחים רוויי שנאה וגסות רוח.
