השפעתן של האלימות והגזענות במגרשי הכדורגל על החברה הישראלית

בתחילת אוקטובר [2015] פרסם העיתונאי עדי רובינשטיין סטטוס פסימי במיוחד. ״מאז ומתמיד שימש הספורט כמצפן לא רע לכיוון שאליו צועדת החברה, ובמיוחד ענף הכדורגל״, הוא טען. ״מה שמתרחש במדינת ישראל עם תחילת השנה (העברית) מזכיר יותר מכל את מה שהתרחש ביוגוסלביה באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. ככה בדיוק זה החל. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים״.

רובינשטיין כיוון בתחזיתו העגומה והמייאשת הזו לדעתם של רבים, שרואים בהתנהגותם של אוהדי הכדורגל הישראלים סמל להתדרדרותה המוסרית של החברה הישראלית בכללותה. הרושם הוא שהתנהגות אוהדי הכדורגל הולכת ומקצינה, וגילויי גזענות ואלימות מצדם אינם נדירים. רוח גבית לתחושה הזו אפשר למצוא באירוע המזעזע מהעת האחרונה [3 באוקטובר], כשאוהד של קבוצת הפועל תל אביב הותקף באמצעות פטיש ונפצע באורח קשה. החשודים בתקיפה נמנים על אוהדיה של קבוצת בית"ר ירושלים.

המוניטין של אוהדי בית״ר ירושלים הוא די מפוקפק, בעיקר של אלה המשתייכים לארגון "לה פמיליה" – הגרעין הקשה והקיצוני של האוהדים. הם נתפסים כאלימים וגזעניים, מתנגדים למשל להחתמת שחקנים ערבים בקבוצה ונוהגים לקרוא קריאות גנאי גזעניות כלפי ערבים. השבוע [9 באוקטובר] פורסם על שיתוף פעולה בין חברי לה פמיליה לבין חברי ארגון הימין הקיצוני להב"ה כדי לפגוע בערבים חפים מפשע כנקמה על גל הפיגועים. במקביל הודיע השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, כי הוא פועל להוציא את שני הארגונים הללו אל מחוץ לחוק.

לפני כשנה וחצי, קבוצת אוהדים שמאסה בקו הגזעני והאלים של אוהדי בית"ר ירושלים הקימה קבוצה חדשה: בית"ר נורדיה ירושלים. אחד ממייסדיה, נועם ביטון, אמר לאל-מוניטור כי ארגון לה פמיליה "הוא אולי הכי קיצוני אבל הוא לא היחיד. תופעות דומות אפשר לראות גם בהפועל תל אביב או במכבי תל אביב".

ביטון מסכים עם דברי העיתונאי רובינשטיין. ״מגרשי הכדורגל הם זירה שבה הרסן הותר. בחבורה גדולה יש אשליה של חוזק וחסינות. מה שקורה בטדי (אצטדיונה הביתי של בית״ר ירושלים) בשנים האחרונות זה חוליגניזם שהפך למהות של הקבוצה. לדעתי התופעות האלה משיקות למצב הגאו-פוליטי בישראל, והן מנבאות את ההקצנה, האלימות והגזענות בחברה. דברים שאומרים רק בכדורגל, אחרי חמש שנים אומרים אותם בהפגנות, ואחרי עשר שנים אומרים אותם כלאחר יד״.

גיא ישראלי, אוהד בית״ר ירושלים וחבר לה פמיליה, חושב אחרת. ״הכדורגל לא הופך אף אחד לאלים", הוא אמר לאל-מוניטור, "אדם אלים יהיה אלים ביציע האוהדים ומחוצה לו. זה נכון שכדורגל מבוסס על אמוציות וצעקות ועידוד הקבוצה. אנשים שלא אוהבים כדורגל מתרגמים את זה לאלימות. אבל כל יום יש רצח בישראל. ילדים דוקרים אחד את השני בדיסקוטקים, ואף אחד לא אומר שהדיסקוטקים משקפים את התדרדרות החברה. מגרש כדורגל זה מקום להתפרק ולהוציא אמוציות – בלי אלימות. זה מקום עממי"

על דבר אחד ישראלי מסכים עם ביטון: ישראל הפכה אלימה יותר. "היציעים אף פעם לא היו מקום סטרילי", אומר ביטון, "אבל פעם זו לא הייתה מהות הדברים. בשנים האחרונות הדברים מכוונים לזה. קריאות כמו ׳מוות לערבים׳ או נהמות כלפי שחקנים שחורים, פעם מי שעשה את זה הושתק. היום מי שמנסה להשתיק את זה הוא היוצא דופן. תופעות השוליים הפכו מיינסטרים״. לדברי ישראלי, ״זה עניין של פריקת זעם. היום יש הגבלות על כל דבר. אסור לקלל, ואסור לעשן בפאב, ואסור ואסור. כל הזמן מגבילים אותך. אתה שומר בתוכך את הזעם עד שבסוף זה מתפוצץ״.

ד״ר יאיר גלילי, סוציולוג ספורט יישומי שחוקר את האלימות בספורט מזה שנים, מסכים לטענה שמגרשי הספורט הם שיקוף של מה שיקרה לחברה בעתיד, אבל לדעתו זה דווקא סימן טוב. ״הספורט מנבא תהליכים חברתיים", הוא אומר לאל-מוניטור, "מכיוון שתהליכים סמויים או קשים להבנה זוכים להגדלה או העצמה באצטדיונים. התופעות החברתיות משתקפות בספורט, והספורט גם מהווה זרז לתהליכים חברתיים. בספרד ראו את זה במאבק בין קטלוניה לקסטיליה. ככה זה בסוגיית משחקי הכדורגל בשבת שהתפוצצה בישראל לאחרונה. זה מעיד על כך שסוגיית השבת תהפוך בעתיד למרכזית יותר״.

לטענת ד"ר גלילי, לפי התנהגות אוהדי הכדורגל החברה הישראלית הולכת למקום פחות אלים. ״אני מדען", הוא מסביר, "לפי הנתונים, יש ירידה מתמדת באלימות ובגזענות בספורט. היום כל אירוע מועצם בתקשורת וברשתות החברתיות, אבל יש פחות אירועים מבעבר. רמת האלימות ירדה בצורה משמעותית, ואחת האינדיקציות הטובות לכך היא הגידול במספר הנשים והילדים שבאים לעודד. משחק כדורגל הוא אירוע משפחתי שמעיד על נורמות מקובלות״.

דבריו של ד"ר גלילי זוכים לגיבוי מגל קרפל, רכז תוכנית ״בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים״ מטעם הקרן החדשה לישראל. זו מפרסמת באופן עקבי מדד גזענות ואלימות בספורט הישראלי. ״יש קשר בין מה שקורה במגרשים למה שקורה בחברה, ויש למגרש יכולת להפוך דברים למקובלים בחברה. אבל זה קורה גם בכיוון החיובי וגם בשלילי״, אומר קרפל לאל-מוניטור, ״מספר השחקנים הערבים בליגת העל של הכדורגל הישראלי דומה לאחוז שלהם באוכלוסייה. יש שחקנים ערבים בכל הקבוצות מלבד בית״ר ירושלים. גם בנבחרת ישראל יש שחקנים ערבים. רוב האוהדים לא נוהגים בגזענות. באופן כללי", הוא מדגיש, "החברה לא אלימה יותר בגלל נורמות שהתקבעו במגרשים. להיפך. אם הכדורגל מקדם משהו זה קבלה ושוויון״.

ביטון מתחבר לדברים הללו. "רואים גם את התופעות ההפוכות, של אוהדים שלא מוכנים להסכים לאלימות ולגזענות, לוקחים את גורלם בידיים ומקימים קבוצה חדשה. אולי גם את זה נוכל לראות בחברה בעוד כמה שנים: אחריות קהילתית שצמחה בספורט״, הוא אומר.

אם קרפל וגלילי צודקים בתחזית שלהם, ונוכח דבריו האחרונים של ביטון, הרי שהכיוון בהחלט חיובי. הרבה יותר מהשיח הפסימי הכללי בישראל ומנבואות זעם כמו של רובינשטיין.​