בכיוון מסוכן: העימות הישראלי-פלסטיני הופך לסכסוך דתי

סבב האלימות הנוכחי בין ישראל לפלסטינים מניע אותנו להיזכר בימים יפים יותר, כשיצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, עבדו יחדיו על פתרון של שלום.

מקור בכיר באש"ף, אחד מקומץ פלסטינים שנשאו ונתנו ישירות עם רבין ועם פרס, סיפר לאל-מוניטור בעילום שם כי הוא זוכר היטב את השתתפותו בלוויה של רבין ב-6 בנובמבר 1995: "הייתה מעין תחושה של שותפות בעצב, כולנו ידענו שזו יותר מטרגדיה אישית, שזה אובדן של דרך השלום". הוא הוסיף ואמר בדאגה רבה: "רק לעתים נדירות הסכמנו עם רבין בכל נושא שהוא. הראייה הביטחונית שלו הפרה את זכותנו לחירות. אבל כיבדנו אותו ואת ההחלטה האסטרטגית שלו לחתור לשלום ולפתרון של שתי מדינות. באותם ימים, למרות חילוקי הדעות בינו לבין יאסר ערפאת, הסכסוך היה לאומי באופיו - שתי תנועות לאומיות שנאבקות על הגדרה עצמית באותה חלקת אדמה, וגם הפתרון המוצע היה כזה, ונועד לחלק את חלקת האדמה בין שתי המדינות. מאז נאלצנו להתמודד עם חמישה ראשי ממשלה ועם עשר שנות שלטונו של נתניהו. תהליך השלום נחטף בידי קנאים דתיים, בעיקר מתנחלים ישראלים שמשחקים לידיו של ארגון קיצוני כמו חמאס; וכך הסכסוך הופך בהדרגה לדתי, ומוביל לאלימות גוברת".

המקור הבכיר – בעל השפעה רבה ברמאללה גם כיום, אכן צודק.

בישראל, הממשלות החילוניות מימי קום המדינה הוחלפו אמנם בממשלה בהנהגתה של מפלגה חילונית, הליכוד, אבל הכוח המניע שעומד מאחוריה - ושבו היא תלויה - הוא הבית היהודי של נפתלי בנט, וכן בסיס תומכים של כחצי מיליון מתנחלים.

בפלסטין, הפגמים במאמציו של הפתח לבנות מדינה, ועוד יותר כישלונן של שיחות השלום לאורך השנים, העלו את חמאס לשלטון בעזה, ומגדילים את השפעתו גם בגדה המערבית.

עבור השר נפתלי בנט, ובכיר חמאס אסמאעיל הנייה, הסכסוך הוא דתי בעיקרו. בנט וחבריו מאמינים בזכות האבות של היהודים על ארץ ישראל השלמה. הנייה וחבריו מאמינים שישראל איננה אלא תוצר של כיבוש פלסטין בידי כופרים יהודים. שני הצדדים מובילים לעבר סכסוך דתי על ירושלים.

את הנטייה הזו מחריפה עוד יותר חולשתן של ההנהגות החילוניות.

בפלסטין, לא שוררת אהבה רבה בין הנשיא אבו מאזן לבין חמאס, ובכל זאת הרגיש אבו מאזן מחויבות לאחד כוחות עם הארגון, בהיעדרו של תהליך דיפלומטי בר-קיימא שיוביל לעצמאות.

בישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו ניצח בבחירות ב-17 במארס גם בזכות מצביעיה המסורתיים של הבית היהודי ומתנחלים רבים, שברגע האחרון מיהרו להציל את ראש הממשלה מפני תבוסה. נתניהו יודע שבסיס הכוח והעמידות שלו תלויים במפלגה הדתית לאומית ובבוחריה, וכן במתנחלים.

המציאות הפוליטית הזו - גם בישראל וגם בפלסטין - שוללת פתרון רציונלי למשבר הנוכחי, והסכסוך הישראלי-פלסטיני הופך בהדרגה לסכסוך דתי.

זו הסיבה שהמשבר הנוכחי דרמטי במיוחד. זה לא קשור לרמת האלימות, למספר הנפגעים או לצעדים שנוקטים שני הצדדים בניסיון להתמודד עם המשבר; זה קשור לעובדה שהמשבר עלול להוות קו פרשת מים בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך המזרח תיכוני בכללותו.

אם הסיעות הדתיות בישראל ובפלסטין תהפוכנה לכוח העיקרי שמניע את הסכסוך, ההשלכות עלולות להיות הרות אסון. יש להניח שבמוקד יעמדו ירושלים והמקומות הקדושים, וכך יוסיפו הרוחות לסעור והלהבות לבעור עד לרמה בלתי נשלטת. אנשים רבים מדי מוכנים למות ולהרוג בשם האל. אנחנו עלולים להיות עדים להתפרצות של אלימות חסרת תקדים. האנטגוניזם הדתי משכר, והשנאה והגזענות עלולות להתעצם עד שיצאו מכלל שליטה.

סכסוך שכזה יכניס לזירה שחקנים חדשים, במיוחד ארגוני טרור קיצוניים כמו אל-קאעידה, המדינה האיסלאמית ושאר תנועות ג'יהאד. בישראל, כוחות הביטחון מודאגים מאוד משאיפתן של תנועות קיצוניות, כמו הקנאים הדתיים של "תג מחיר", להצית את האזור. סכסוך דתי ידרבן את העולם המוסלמי כולו, על 1.4 מיליארד מאמיניו, לתמוך באחים המוסלמים בעזה ובגדה המערבית. התנגשות דתית שכזו עלולה להתפשט לכל העולם; היא עלולה להוביל, לדוגמה, לעימותים בין יהודים למוסלמים בצרפת, ולהידרדרות ביחסים שבין המערב לעולם המוסלמי. עדיין לא הגענו לשם, אבל המגמה החדשה שנולדה עלולה להיות מסוכנת.

מתפקידן של ישראל ופלסטין לשנות לאלתר את המדיניות שלהן ולפרק את הברית שיצרו עם המפלגות הדתיות. בישראל, הליכוד חייב להחליף את הבית היהודי של בנט במחנה הציוני, ולהקפיא את הבנייה בהתנחלויות. בפלסטין, אבו מאזן חייב לנטוש את הברית עם ארגון חמאס הקיצוני, ולדחות בשתי ידיים את דרך הטרור. וכדאי שזה יקרה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.