פרישת פירון וגל: עוד שלב בהתפוררות המערכת הפוליטית

רבות נכתב על השנים הארוכות שבהן ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שהה במדבר הפוליטי. כך היה לאחר הדחתו מתפקיד שר הביטחון ב-1983, ומאוחר יותר בתקופת תהליך אוסלו כשכיהן כח"כ באופוזיציה, והיה נראה ששיאו הציבורי מאחוריו. שרון נהג לשבת במזנון הכנסת, לעתים קרובות לבדו, משווע לעיתונאי או קולגה שישב לצדו. המראה הזה עורר לא פעם חמלה.

גם ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין בילה באופוזיציה כחבר כנסת שבע שנים תמימות, בין 1977 ל-1984. ב-1977 רבין נאלץ לפרוש מראשות הממשלה ומראשות המערך בעקבות פרשת חשבון הדולרים הלא חוקי שהחזיק בחו"ל עם רעייתו לאה. הרמטכ"ל לשעבר נאלץ להסתפק בחברות בוועדת החוץ והביטחון בכנסת. הוא כתב אוטוביוגרפיה, וכמו שרון נאחז בשולי הפוליטיקה גם כשנראה היה שדרכו הציבורית הגיעה לסוף דרכה. רבין ושרון ישבו ודאי באינספור דיונים משמימים בכנסת, נאמו נאומים שאיש לא הקשיב להם, ונלחמו על תפקידי הנהגה בקרבות יצריים וסיזיפיים.

כדאי להיזכר בשניים האלה, שאחרי שנות השפל הפוליטי שלהם הגיעו לראשות הממשלה, דווקא עכשיו כשר החינוך לשעבר, שי פירון מיש עתיד, וח"כ שרון גל מישראל ביתנו הודיעו בשבוע שעבר [תחילת ספטמבר] על התפטרותם מהכנסת. הפער הזה בין דור הנפילים של רבין ושרון, שלא ראו באופוזיציה פחיתות כבוד, לבין הקלות שבה עזבו פירון וגל את הכנסת כי חשו שאינם באים לידי ביטוי באופוזיציה, צריכה לעורר דיון עמוק יותר מזה שהתנהל בתקשורת הישראלית השבוע. מדוע אנשים שזה מקרוב נכנסו לכנסת (פירון לפני שנתיים וחצי וגל לפני חצי שנה) חשים שהאופוזציה קטנה על מידותיהם, שבית הנבחרים הישראלי משעמם אותם, ושהיכולת שלהם להשפיע מהפוליטיקה לא קיימת? האם זה קשור לעובדה ששניהם לא התאמצו לזכות בתפקיד בבחירות פנימיות, אלא הוצבו ברשימה לכנסת על ידי יושבי הראש של המפלגות שלהם?

אף שההשוואה בין פירון לגל עושה לשר החינוך לשעבר עוול - שכן גל הספיק לעשות מעט מאוד בכהונתו הקצרה - יש קווי דמיון בתחושות ששניהם תיארו, אלה שהביאו אותם לפרוש מפוליטיקה. פירון, בן 50, רב ואיש חינוך מוערך, הובא על ידי יאיר לפיד ככוכב, מוקם במקום השני והמכובד ביש עתיד, ואחרי ההישג בבחירות 2013 מונה לשר. לאחר התבוסה שנחלה המפלגה בבחירות 2015 נפוצו שמועות כי הוא משועמם ושוקל פרישה. פירון הכחיש, עד שהניח את מכתב ההתפטרות מהכנסת. אף שהיה שר פעלתן ומלא כוונות טובות, הספיקו לו שנתיים וחצי בכנסת, מהן שנה ותשעה חודשים במשרד החינוך, כדי למצות את עצמו כפוליטיקאי.

בראיון לעיתונאית סימה קדמון בידיעות אחרונות סיפר פירון בפתיחות על התהליך שהוביל לפרישתו, ועל רגע מכונן אחד שבו קיבל את ההחלטה. זה היה אחרי הרצח של הצעירה שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים [30 ביולי], והפיגוע בכפר דומא שבו נרצחו תינוק והוריו הפלסטינים [31 ביולי]. פירון נאם בכנסת על הקשר בין אהבת המולדת למוסריות, אבל את הכותרות עשו הח"כים שקראו לביבי להתפטר ועוררו פרובוקציות. "ואז הבנתי שזה לא המגרש שלי. אני לא יודע להיות לעומתי ולא יודע להתייעץ עם אסטרטג שייתן לי משפט שיתפוס כותרת", אמר בראיון. בקטע אחר סיפר: "רק בבחירות האחרונות תפסתי שאנשים אשכרה הצביעו בשבילי, שהם עמדו בקלפי וחשבו עלי. והייתה לי תחושת חובה לאנשים האלה שרצו שאהיה בכנסת. אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריך תלמידים, שהכנסת לא ממצה את הכישורים שלי".

במקרה של גל, עיתונאי לשעבר שגויס ערב בחירות 2015 על ידי אביגדור ליברמן כשישראל ביתנו הייתה במצוקה בסקרים, הספיקה חצי שנה בקושי. אף ששמועות עדיין רוחשות סביב נסיבות התפטרותו מהכנסת, לצורך הדיון נתייחס להסבר הרשמי שנתן: "כעיתונאי אתרום יותר מאשר במצבי הנוכחי כח"כ מהאופוזיציה". בדבר אחד צודק גל, כח"כ מהאופוזציה תרומתו הייתה בעיקר שלילית: שיח בריוני, גימיקים במליאת הכנסת ופרובוקציות ירודות מול חברי הכנסת הערבים. גם גל, כמו פירון שהולך לנהל מכללה, חוזר לקריירה הקודמת שלו וינחה תוכנית טלוויזיה כלכלית בערוץ 20. המשכורות של שניהם, סביר להניח, יהיו גבוהות יותר מבכנסת.

חרף ההבדלים בנסיבות ובאנשים, שתי הפרישות הללו דומות בכך שהן מעמיקות את תחושת זילות הכנסת, ומצביעות על חולייה של המערכת הפוליטית ככזו שלא ניתן להתפתח ולגדול בה.

עד לירידה בכוחן של המפלגות הגדולות בשנים האחרונות, הן הצליחו לגדל כשרונות ולגייס אנשים שראו בפוליטיקה דרך חיים. עלייתן של מפלגות המנהיג היחיד, דוגמת יש עתיד של יאיר לפיד או ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, גורמת לירידה בקרנו של מקצוע הפוליטיקאי. כי כשראשי מפלגות מחלקים מקומות בכנסת במתנה, ללא מאמץ, הילת תפקיד הח"כ דועכת, ואפשר לוותר עליו בקלות יחסית.

פירון היה ראוי לכהן כשר חינוך. חבל שאדם כמוהו מגיע, עושה סיבוב בממשלה, ופורש כי אינו מצליח להשפיע מהאופוזיציה. הדבר נובע מחוסר הבנה של הפוליטיקה, שהאופוזיציה היא חלק בלתי נפרד ממנה. כפי שרבין ושרון ישבו שנים כח"כים מן המניין ושירתו את הציבור מהאופוזיציה, כך גם פירון יכול היה לפעול באמצעות חקיקה - פעילות פרלמנטרית אחרת, פחות זוהרת ממשרד החינוך, אבל עדיין משפיעה.

יכול להיות שפירון, שהתרגל לככב בכותרות הראשיות, התקשה להתרגל להפיכתו לח"כ אחד מתוך מאה ועשרים. אפשר לבקר אותו על כך, הוא באמת מעל באמון הציבור - בעיקר בציבור שבחר בו. אבל לצד זה, יש להסתכל על התמונה בכללותה: המערכות הפוליטית והמפלגתית מצויות בתהליך התפוררות, וכל עוד לא ייערכו שינויים בשיטה הקיימת שיחזירו את כוחן של המפלגות הגדולות והדמוקרטיות, פירון וגל לא יהיו האחרונים לקפוץ למים הפוליטיים ולצאת מהם כהרף עין.