דילוג לתוכן העיקרי

בחמאס נזכרו מאוחר מדי לפנות לעזרת אבו-מאזן

אם אבו מאזן יממש את איומו ויתפטר, משבר ההנהגה בגדה ישפיע גם על הנהגת חמאס. בתנועה האמינו עד עכשיו כי יו"ר הרשות יצליח לחלץ את התושבים מהמשבר, והתעלמו מכך שיש לו צרות משלו, וכי הוא לא יכול לשאת גם את עזה על גבו.
Palestinian President Mahmoud Abbas attends a meeting with Russian President Vladimir Putin at the Novo-Ogaryovo state residence outside Moscow, Russia, September 22, 2015. REUTERS/Ivan Sekretarev/Pool - RTX1RWNF

אלה הם כבר לא סימני מצוקה, אלא קריאות לעזרה. הן מגיעות במקביל משתי ההנהגות הפלסטיניות - בעזה ובגדה. שתי ההנהגות הפוליטיות, שקרעו את הרשות הפלסטינית לשתי גזרות, הגיעו כמעט במקביל למבוי סתום ולמשבר מנהיגותי עצום. לשאלה שמעסיקה מאוד את הפלסטינים היום, איזו תנועה אשמה יותר במצב, אין תשובה אחת. כל אחת מהתנועות ניסתה דרך ואידיאולוגיה שונות בתכלית. נכון להיום, שתיהן לא הוכיחו את עצמן - לא הדרך המזוינת של חמאס, ולא הדרך הפייסנית של אבו מאזן. לשתי ההנהגות יש חלק גדול בזריעת הייאוש וחוסר התקווה בקרב הפלסטינים.

בדרכו לנאום בשבוע הבא בעצרת הכללית של האו"ם [30 בספטמבר], חנך אבו מאזן ביום רביעי [23 בספטמבר] מסגד גדול במוסקבה עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ונשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. באותה שעה ממש, מספרים מקורביו, הוא קיבל לידיו את תוצאות סקר דעת הקהל של מכון הסקרים הפלסטיני בראשות ח'ליל שקאקי לחודש ספטמבר. מתוצאות הסקר עולה כי שני שליש מהפלסטינים (65 אחוז), אומרים לאבו מאזן בקול ברור שהגיעה העת לפרוש. יותר מחצי מהנשאלים בגדה ובעזה אינם מאמינים יותר בפתרון שתי מדינות לשני עמים, וחלק גדול, 42 אחוזים, תומך [באופן כללי] בחזרה לאינתיפאדה מזוינת, כדרך האפקטיבית ביותר להשגת מדינה פלסטינית.

אבו מאזן אומר בגלוי שאם לא יחול שינוי מדיני חיובי בחודשים הקרובים - הוא יפרוש מתפקידו. בפגישה שקיים עם ארבעה שגרירים ישראלים לשעבר בפריז, דניאל שק, נסים זווילי, אלי בר־נביא ויהודה לנקרי, [20 בספטמבר] הוא אמר ברגע של כנות: "אני כבר זקן, ואם תוך חודשיים-שלושה אראה שאין תקווה - לא אשאר בתפקיד".

אם יו"ר הרשות אכן יממש את איומו ויתפטר, משבר ההנהגה בגדה ישפיע גם על רצועת עזה ועל הנהגת חמאס. עד כמה שהדבר נשמע אירוני, אבו מאזן נותר התקווה האחרונה של הנהגת חמאס להיחלץ מהמשבר. יותר משמונה שנים אחרי ההפיכה הצבאית בעזה, ראש הממשלה לשעבר של חמאס, איסמעיל הנייה, אמר לשליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלאדנוב [17 בספטמבר] כי התנועה מסכימה שהרשות הפלסטינית, בראשות אבו מאזן, תשוב לשלוט ברצועה. העיקר שחמאס תוכל לשלם משכורות למנגנון העצום שהקימה, ואולי כך גם תבטיח את שרידותה.

חמאס נבחרה בבחירות לרשות הפלסטינית ברוב גדול ב-26 בינואר 2006. הנייה, שעמד בראש הרשימה של חמאס, "שינוי ורפורמה", לא שיער כנראה כי יסחף את הרחוב הפלסטיני שיצביע עבור התנועה - מתוך רצון להעניש את פתח ואת אבו מאזן על שנים רבות של שחיתות שלטונית וחוסר פתרון מדיני, ולא רק בגלל הזדהות עם אידיאולוגיה.

באותה מערכת בחירות היסטורית קיוותה הנהגת חמאס לזכות במקסימום שליש מקולות הבוחרים, להפוך לחלק מהממסד ולהיות שותפים, גם אם לא שווים, לעתידה של המדינה הפלסטינית שבדרך.

אבו מאזן ניסה לרוקן את זכיית חמאס מתוכן. באופן מתחכם סירבו אנשי הרשות להעביר לחמאס את השליטה על מוסדות הרשות, בעיקר על מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, אשר בלעדיהם לא ניתן לקיים את ההבטחה של התנועה לבוחריה, לבצע "שינוי ורפורמה". הדרך שחמאס בחרה הייתה הפיכה צבאית, תפיסת מוסדות הרשות בעזה בכוח הנשק, וחלוקת הרשות לשתיים. אם לא שליטה פלסטינית שלמה - לפחות חצי מלכות בעזה.

אבו מאזן ובכירי הרשות האמינו כי בחמאס יתחננו בפני הראיס שישוב. בחמאס, שמאז הקמתה סבלו מנהיגיה מתחושת קיפוח, רצו להוכיח כי הם ראויים ומסוגלים לשלוט ולהוות הנהגה לגיטימית המבוססת על דרך האסלאם. מנגד, אבו מאזן ואנשיו שאפו להוכיח לכל מי שהצביע נגדם ב-2006 כי טעה טעות מרה. משחקי האגו ומאבקי השליטה נמשכו מאז יוני 2007 ועד היום. חמאס ופתח נאבקו ללא הפסקה בשאלה מיהו הנציג הלגיטימי והבלבדי של העם הפלסטיני.

המאבקים הללו הביאו על עזה שלוש מלחמות עם ישראל, סגר חונק, מצוקה איומה וקרע עמוק בעם. שתי התנועות שהחלישו זו את זו, הגיעו לרגע האמת מוכות וחבולות.

איסמעיל הנייה מודה כעת כי הדרך היחידה של תנועתו לשרוד היא באמצעות קריאה לחזרתו של אבו מאזן לרצועה, ואילו יו"ר הרשות מצידו, מסמן שהגיע לסוף דרכו. בשבוע הבא כאמור מתכוון אבו מאזן לשאת את הנאום השנתי בעצרת הכללית של האו"ם. בראיון לעיתון "אל קודס אל ערבי" הוא הבטיח כי יטיל פצצה. איזה סוג של פצצה, הוא לא גילה.

דבר אחד בטוח: חמאס לא יכול לסמוך על אבו מאזן. הראיס לא רצה את עזה מאז שסולק ממנה בבושת פנים. היום, גם אם היה רוצה, הוא לא יכול לשאת אותה על גבו.

אבל השאלה הגדולה שצריכה להישאל היא למה לקח לחמאס יותר משמונה שנים ושלוש מלחמות, להבין את מה שהיו צריכים לדעת מזמן? איך העלו על דעתם שניתן לקיים את המשוואה הלא הגיונית לקרוא למאבק מזוין נגד ישראל, ולהמשיך לקוות שבירושלים לא יגדעו את התצרוכת היומיומית של תושביה? ככל הנראה, הנייה ושאר מנהיגי התנועה, אשר טוענים כי הם בשר מבשרם של הפלסטינים, לא הבינו כי הם מאחרים את הרכבת. בימים הללו, אבו מאזן בקושי מצליח להחזיק את עצמו. 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles