דילוג לתוכן העיקרי

כך הפך הנשיא סכנה לביטחון המדינה, גם בעיני הליכודניקים

רבות כבר נכתב על ההקצנה בליכוד; על כך שבכירי המפלגה זקוקים לקולות הקיצוניים כדי להיבחר. היום אף אחד מהם לא מתנדב לגדוע באיבה את ההסתה הפרועה כלפי נשיא המדינה, שבסך הכל פועל על פי עולם הערכים שאפיין מאז ומתמיד את הימין – המחנה הפוליטי שלו.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu (C) and his wife Sara (2nd R) sit next to President Reuven Rivlin (2nd L) during a ceremony on Mount Herzl in Jerusalem commemorating soldiers who died in the 2014 Gaza war July 6, 2015. The ceremony marked the first anniversary of Israel launching "Operation Protective Edge" in response to rockets fired by militants from the Hamas-ruled Gaza Strip.   REUTERS/Ronen Zvulun  - RTX1J9ZU

בעיצומה של מערכת הבחירות האחרונה, בהנחיית אנשיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הודיעה הנהלת הליכוד לראש עיריית שדרות לשעבר, אלי מויאל, כי הוחלט להדיחו מהמפלגה [פברואר 2015]. על הצעד החריג נגד מויאל, חבר ליכוד ותיק, הוחלט מיד לאחר שפורסם כי נפגש עם ראשי המחנה הציוני, יצחק הרצוג וציפי לבני. תרמה לכך גם העובדה שמויאל הרבה להתראיין באותה תקופה ולתקוף את נתניהו. הסערה התקשורתית הביכה את נתניהו והליכוד, והדחת מויאל בוטלה.

הסיפור הלכאורה שולי הזה, שכבר נשכח מזמן, וסיפור נוסף מהשבוע האחרון, הם עדות לכך שהליכוד – מפלגת הימין המיינסטרימי בישראל - התנתק מבסיס ערכיו הליברלי, וכמה קהו חושיה של הנהגתו.

השבוע [3-4 באוגוסט] סערו הרוחות סביב שרשרת הפיגועים שבוצעה בידי פלסטינים ויהודים. בתוך ים המילים האפלות שנשפכו, הפך נשיא המדינה ראובן ריבלין, איש תנועת הליכוד בכל רמ"ח אבריו, ליעד מרכזי להסתה. העילה: תגובתו הרגשית, האמפתית והכנה נוכח רצח תינוק פלסטיני בכפר דומא לכאורה בידי פעילי ימין קיצוני. "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש", כתב ריבלין, והרשתות החברתיות עלו על גדותיהן וכינו אותו, בין היתר, "שונא עמו", "מחבל", "ערבי" ו"נשיא של דעא"ש" לצד דיוקנו עוטה כאפיה או לבוש במדי קצין אס.אס.

מה שנדמה תחילה כתגובה צפויה של קומץ ימני קיצוני שניתנת להכלה, התברר כתופעה רחבה הרבה יותר, שחדרה גם לשורות הליכוד. יו"ר סניף הליכוד בבאר יעקב, שימי טל, דמות מוכרת וותיקה בליכוד ובמוסדותיו, שדלתותיהם של שרים, חברי כנסת וראש הממשלה עצמו פתוחה בפניו, כתב ביום שני את הדברים הבאים: "אני חושב שהנשיא צריך להיעצר בגין דבריו החמורים שפוגעים בביטחון המדינה ואזרחי ישראל...הנשיא הזה חצה קווים אדומים, רק חולה נפש פונה לכלי התקשורת בעולם ואומר 'בני עמי בחרו בטרור'. הוא חייב אשפוז דחוף".

גם כשניתן פרסום לדבריו בתקשורת הממוסדת והתחוללה מיני סערה, טל לא חזר בו וטען כי "להעביר ביקורת מותר". הליכוד בתגובה פרסם הודעת התנערות כללית מדברי טל, אבל איש לא חשב לשגר אליו מכתב הדחה מנומק משורות המפלגה.

פעיל מרכזי בשורות מפלגת השלטון מסית בקולו ובשמו נגד נשיא המדינה, ואף אחד מבכירי הליכוד המיודדים עמו אינו מתנער ממנו באופן יזום, ברור וחד? כנראה שבעיני בכירי המפלגה והנהלתה, פגישה של מויאל עם הרצוג ולבני היא חמורה הרבה יותר מהסתה כלפי נשיא המדינה.

ריבלין הוא כאמור בשר מבשרה של תנועת הליכוד, נולד בבית בית"רי, איש ארץ ישראל השלמה הנטוע עמוק בימין האידאולוגי. אבל העובדה שריבלין הוא גם ליברל, דמוקרט ונושא עמו סט של ערכים הומניים עליהם התחנך, הופכת אותו כך נדמה לאויב עמו.

בימי אוסלו הסוערים [1995-1994], כשההסתה כלפי יצחק רבין גאתה, היא לא באה מתוך מחנהו שלו. היא צמחה על קרקע אידיאולוגית בימין. במקרה של ריבלין הוא לא חילק את הארץ ולא פעל להסכם שלום עם הפלסטינים. הוא בסך הכל פעל על פי עולם הערכים שאפיין מאז ומתמיד את המחנה הפוליטי בו גדל. לכן צודק שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת רבין, שאמר בראיון לשלומי אלדר, כי ההסתה נגד ריבלין גוברת על זו שהובילה לרצח רבין.

למעשה, מאז נבחר ריבלין לנשיא, הוא הפך יעד להסתה מימין בשל סדר היום שאימץ לעצמו: לקרב בין החברה הערבית ליהודית. הוא בחר להשתתף באירוע לציון טבח כפר קאסם, שיגר ברכה לנישואי זוג מעורב (ערבי ויהודייה), ביטל הופעה בבית הנשיא של הזמר עמיר בניון בשל השיר הגזעני "אחמד אוהב ישראל" והביע התנגדות לחוק הלאום. כל זה הספיק כדי להפוך אותו לשמאלן קיצוני, אף שריבלין לא עבר מחנה פוליטי. הוא היה ונותר איש ימין שלא זנח את תורת ההדר הז'בוטינסקאי שמנחם בגין כה היטיב לבטא ולנהוג לפיו – להיות דמוקרט וליברל לצד האמונה בארץ ישראל השלמה. בשמאל טענו תמיד כי זה לא הולך יחד, אבל דמויות מרכזיות בליכוד כמו בגין האב והבן, דן מרידור, מיכאל איתן, לימור לבנת וריבלין עצמו הוכיחו שזה אפשרי.

אבל כאשר השר יריב לוין, למשל, מתבטא בגלוי כי בג"ץ מסכן את קיומנו, יש כאן ליכוד אחר. די להסתכל באירועי בית אל. בג"ץ קבע כי יש להרוס את בתי שכונת דריינוף, ושר הביטחון משה יעלון גילה נחישות בביצוע ההנחיה. התגובה האלימה כלפיו, גם ברשתות החברתיות, פרצה מיד. הוא הואשם בשמאלנות, ושרים כמו אלקין ובנט האשימו אותו בלהיטות יתר. יעלון, שמחזיק בהשקפת עולם ימנית ונחשב לנץ, הפך באחת לשמאלני מסוכן.

רבות כבר נכתב, גם כאן, על ההקצנה בליכוד; על כך שבכירי המפלגה זקוקים לקולות הימין הקיצוני והמתנחלים כדי להיבחר, והפכו לשבויים בידיהם. אלה הן התוצאות: 30 חברי כנסת יש לליכוד ואף אחד מהם לא מתנדב לקום ולגדוע באיבה את ההסתה כלפי ריבלין.

בעת כהונתו כיו"ר הכנסת, נמנה ריבלין על מתנגדי תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. בטקס הדלקת המשואות הממלכתי בהר הרצל [אפריל 2004], הזדהה ריבלין עם המפונים העתידיים ואמר את הדברים הבאים: "אני מתכבד להשיא משואה זו, של יום העצמאות ה-56 למדינת ישראל, לכבוד הכנסת, בית המחוקקים של המדינה, משכן הדמוקרטיה, ולכבוד החלוצים ההולכים לפני המחנה, מחניתה ועד כפר דרום, מנגבה ועד קריית ארבע".

בראיונות הרבים שהעניק בסוף השבוע האחרון [7 באוגוסט] בעקבות גל ההסתה נגדו, נשמע ריבלין פגוע ונעלב עד כדי דמעות; בעיקר כשדיבר על כך שחבריו מהימין לא התייצבו להגנתו והאשימו אותו בבגידה. בכך שם ריבלין את האצבע על הבעיה האמיתית: ההסתה היא כבר לא נחלתם של קומץ קיצוניים.

More from Mazal Mualem

Recommended Articles