הארכיאולוגים מתחברים אל שרידי העבר היהודי בהר הבית

הארכיאולוג אלי שוקרון, שחפר בעיר דוד במשך כ-20 שנה, הבין די מהר כמה גדול הגילוי שעשה בחפירות של רשות העתיקות ב-2011 בתעלת הניקוז העוברת מבריכת השילוח, לאורך כמה מאות מטרים, עד למרגלות קשת רובינסון. בתוך הבוץ התגלתה ממצא נדיר ושמור היטב: חרב רומית מסוג גלאדיוס. היא חיכתה להיחשף 2,000 שנה, מאז שככל הנראה נפלה מידיו של חייל רומאי אשר ירד אל תעלת הניקוז בחיפוש אחר לוחמים יהודים שנסו אליה בבהלה. הלוחמים נסו כשהבינו שהמרד שלהם נכשל, ירושלים נכבשה - ובית המקדש השני הוחרב.

שוקרון נזכר אז בתיאור של המקור ההיסטורי היחיד כמעט של הקרבות על ירושלים, הספר "תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים״, של יוסף בן-מתתיהו. ״אחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואתם שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצוא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על-גבן ואת כל הנופלים בידם הכו לפי חרב״, נכתב שם, ״נמצאו גם אנשים, אשר תאוות בצעם השיאתם לרדת ולפלס להם דרך על ערמות הפגרים. כי הרבה כלי-חפץ נגלו במחתרות, ואין דרך אשר לא תישר בעיני חומד-כסף״.

הד״ר אבי סולומון, ארכיאולוג מנהרות הכותל בהר הבית, אומר כי החרב היא "הוכחה ארכיאולוגית של התיאורים שלפיהם בשלבים האחרונים שבקרב על ירושלים, ממש אחרי השריפה ונפילת העיר העליונה, הלוחמים היהודים נכנסו לתעלות הניקוז המסריחות והמזוהמות מהצואה והביוב של ירושלים על מנת למלט את נפשם וחלק מהם לקחו עימם חפצי ערך, מטבעות זהב או תכשיטים. החיילים הרומאים רדפו אחריהם, פתחו את אבני הכיסוי, הרגו את הלוחמים ולקחו את חפצי הערך״.

לדברי שוקרון, ״דבר אינו משתווה למציאת החרב, ומציאת כלי חרס נוספים, בתוך תעלת הניקוז. אתה חווה את ההיסטוריה, ונוגע בהיסטוריה. אחרוני המורדים יורדים לתעלה, שמגיעה עד לנחל קדרון ולבריכת השילוח, כדי לברוח למדבר יהודה. איך הם הרגישו? אין להם אוכל, אין להם מים. הם באפילה. אמנם היו להם, לפי הממצאים, נרות חרס, אבל השימוש ודאי היה מינימלי בשל מחסור בשמן. זה חודש אב - חם מאוד. סיטואציה קשה מאוד. ומה הם שומעים מעליהם? רעש חורבן, טפיפות סנדלי החיילים הרומאים ברחוב שמעליהם. מה הם מריחים? ריח עשן שריפת בית המקדש. זה מצב מפחיד ביותר. ותוך כדי שאתה חופר, ומוצא את את הממצאים, אתה מבין במה בעצם נגעת״.

החרב היא אחד מהממצאים שהתגלו בשנים האחרונות בחפירות הנמשכות למרגלות הר הבית מאז 2006, במסגרת תנופת העבודות של רשות העתיקות באזור. בימים אלה, ימי תשעה באב המציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני, המוני יהודים מאמינים מציפים את הכותל ואת אתרי הר הבית - שנחרב בפעם השנייה בשנת 70 לספירה. הם מבקרים באתרים שמספקים לא פעם אישורים לנוכחות היהודית בירושלים של אז, שעמדה, מבלי דעת, בפני חורבן בלתי נמנע.

השרידים שהתגלו חושפים לא רק את הסיפור של החורבן, אלא גם את הסיפור של החיים בירושלים לפניו. אחד הממצאים בחפירות היה מערך מקוואות גדול וציבורי, שלדברי הד״ר סולומון ״כנראה שימש עולי רגל, 20 מטרים מהכותל. בדיוק במקוואות האלה השתמשו מבקרי המקדש. זהו ממצא אתנו-ארכיאולוגי, שמעיד על תושבי האזור אז - מקוואות היו בשימוש בלבדי על ידי יהודים. אף עם אחר לא עשה זאת. זה מעיד על נוכחות יהודית במקום באותה תקופה - בניגוד למה שעשויים להגיד בעולם.

״גילינו שרידים של גשר גדול, שחיבר בין העיר העליונה להר הבית, ושרידי יסודות שניתן לתארך לימי הורדוס ואפילו לתקופה החשמונאית״, ממשיך ד״ר סולומון, ״בחלקם גילינו שכבות חורבן, שכללו שכבות שריפה עם חרסים, נרות ושברי כלי אבן שאופיינים לשלהי ימי הבית השני. מצפון לגשר מצאנו קמרונות של מבנה מימי בית שני שהתמוטט. מעליו יש שרידים של הלגיון הרומי ששהה בחיל מצב בירושלים, אבל מתחתיו, כשירדנו 2.5-2 מטרים אל מפלס החיים של ימי בית שני, מצאנו שברי כלי אבן, הפעם לא מרוסקים לגמרי אלא כאלה שניתן לשחזר. גילינו שם רגל שולחן מאבן וגם כלי אבן מסוג שנקרא ׳קלל׳.

״המשמעות של הגילוי הזה היא גדולה״, הוא מוסיף, ״גרה שם אוכלוסיה ספציפית של יהודים: כהנים או חכמים, שהקפידו על דיני טומאה וטהרה. מדוע? לפי ההלכה היהודית יש כלים שמקבלים טומאה וכאלה שלא. לכלי חרס טמא אין תקנה ויש לשבור אותו. כלי מתכת טמא אפשר לשטוף במקווה לטהרה. אבל כלי אבן לא נטמאים כלל. כלי אבן היו יקרים משמעותיים מחרס או מתכת. מי שהשקיע בהם - עשה זאת מסיבה טובה. המסקנה היא שהכלים היו בשימושם של כהנים ותלמידי חכמים, שעיקר עיסוקם היה העבודה במקדש״.

כפי שאומרים שוקרון וסולומון, כל גילוי כזה עוזר לפזר קצת את המסתורין מאחורי מה שקרה בימים האלה בירושלים - אירועים שעליהם הארכיאולוגים מתווכחים עד היום: רק בתחילת השנה נטען שחומות הר הבית נפלו בכלל 300 שנה מאוחר יותר. שוקרון לא מתרשם מהטענה, ולדבריו הממצאים מוכיחים זאת: ״גילינו בתעלת הניקוז אבן מקשת רובינסון שנפלה, שברה את הריצוף וחדרה לתעלה. כל הסימנים מראים שהעיר נהרסה בצורה טוטאלית, בדיוק כמו שתיאר יוסף בן-מתתיהו״.

עבור הד״ר סולומון, האפשרות ליישב את הסתירות היא ״זכות גדולה״. ״בעקבות הממצאים שלנו אנו יכולים לחבר את העם שחוזר לארצו אחרי 2,000 שנה, למה שהיה כאן לפני 2,000 שנה. אני יכול להראות לילד בתיכון היום - הנה הריצוף שעליו דרכו אבות-אבותיך לפני 2,000 שנה. לא הרבה עמים יכולים לעשות את זה. גם החזרה של עם ישראל לארצו היא ייחודית: לרוב כשעם גולה - הוא נעלם. רק עם ישראל התקבץ מארבע כנפות תבל, חזר לארצו ומצליח לחפור את שרידי עברו ולהתחבר אליהם״.