קודם נסמן את ההתנחלויות, אחר כך נסמן את תל אביב

בפתח ישיבת הממשלה ביום ראשון (7 ביוני) אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "מבחינת מחוללי החרם, ההתנחלויות ביהודה ושומרון אינן מוקד הסכסוך אלא ההתנחלות שלנו בתל אביב-יפו, בחיפה ובירושלים". השר אופיר אקוניס, לשעבר דוברו של נתניהו, החרה החזיק אחריו בקביעה הנחרצת: "אם מישהו חושב שזה ויכוח על יהודה ושומרון הוא שוגה". הטענה של השניים, התואמת את קו ההסברה הרשמי של הממשלה, מבוססת על העובדה שרבים ממחוללי החרם, כדברי נתניהו, מעודדים סנקציות כלכליות, תרבותיות ואקדמיות נגד מדינת ישראל כולה.

בפגישה שקיימתי לפני כמה שנים בבריסל עם פעילי BDS, שאלתי מדוע הם אינם מסתפקים בהתנזרות מתוצרת ההתנחלויות (כפי שאני עצמי נוהג) אלא דורשים להחרים גם אותי. "כיון שהמסים שאתה משלם מממנים את הכיבוש, הילדים שלך שומרים על המתנחלים והמערכת הפוליטית והמשפטית שלך מעודדת את גזל האדמות הפלסטיניות", ענו.

הכפר הפלסטיני סוסיא, שבו נועדו ביום שני (8 ביוני) ראשי המשלחות של האיחוד האירופי וסוכנויות האו"ם עם ראש הממשלה הפלסטינית ראמי חמדאללה, אינו שוכן בתל אביב, חיפה או ירושלים. כפר קטן זה, שעומד השבוע במוקד הסכסוך בין הפלסטינים לישראל, נמצא בדרום הר חברון, מחוץ לשטחה הריבוני של המדינה. סיפורו של הכפר סוסיא הינו תמצית ההתנהלות הישראלית בגדה בכלל ובשטחי C בפרט. זו דוגמה בוטה במיוחד למה שהתכוונו אליו נציגי האיחוד האירופי כבר בתחילת 2012, כשכתבו כי תוצאות המדיניות הישראלית בשטח C, המהווה 62 אחוז מהגדה המערבית, הן "טרנספר כפוי של האוכלוסייה הילידה".

סוסיא שוכן בשטח מדברי, שחלקו שומר עדיין על צביון תנ"כי. קהילות פלסטיניות, העוסקות בחקלאות ושומרות על אורח חיים מסורתי, גרות שם במערות ובאוהלים. תושבי הכפר מתגוררים במקום מזה מאות בשנים. תיעוד של נוכחותם שם קיים מאז 1839 והכפר אף מצוין במפות מנדטוריות מ-1917. אפילו "אם ההתנחלויות" פליאה אלבק, מפרקליטות המדינה, כתבה ב-1982 כי האדמות הללו הן אדמותיהם הפרטיות.

אך כל זה לא הועיל. שנה לאחר מכן (1983) הוקמה בסמוך לכפר התנחלות סוסיא. עם השינוי בהרכב האוכלוסייה במקום, השתנה גם יחס השלטון הישראלי לתושבים המקוריים. ב-1986 המקום הופקע לטובת "צרכי ציבור", התושבים גורשו מאדמתם ומרבית רכושם הוחרם. עד מהרה התברר כי "צרכי הציבור" היו הקמת אתר ארכיאולוגי, שהכניסה לשעריו מותרת לכל, לבד מהתושבים הפלסטינים. צו צבאי אוסר על אלה לבוא בשטחי ההתנחלויות. בלית ברירה התיישבו המגורשים במרחק מאות מטרים ממקום מגוריהם הישן וניסו לשקם שם את חייהם. אולם גם משם הם פונו. תקצר היריעה מלמנות את שורת ההתנכלויות, ההריסות והפינויים שהיו ועודם מנת חלקם של תושבי סוסיא. שיא נוסף במחזה האבסורד נרשם כשעמותת הימין "רגבים" עתרה ב-2012 לבית המשפט העליון בדרישה להרוס את בתי הכפר אותו כינו "מאחז לא חוקי".

בחודש שעבר (תחילת מאי) דחה בית המשפט העליון את בקשת התושבים הפלסטינים להוציא צו ביניים שיאסור על הריסת כפרם עד לדיון שנקבע בעניינם לתחילת אוגוסט. לא למותר לציין שהשופט החתום על ההחלטה הוא נועם סולברג, תושב ההתנחלות אלון שבות. פסיקתו הקצרה של השופט מסתמכת על החלטה של ועדת המשנה לתכנון ורישוי ביהודה ושומרון. בוועדה הזאת, כמו בוועדות סטטוטוריות אחרות באזור, אין שום ייצוג לתושבים הפלסטינים החיים בשטח הכבוש. היא מורכבת אך ורק מנציגי הריבון הצבאי, חלקם מתנחלים, שמייצגים את מדיניות הממשלה והכנסת. לפי נתונים שפרסמה סוכנות האו"ם אוצ'ה, רק כאחוז אחד משטח C תוכנן לפיתוח פלסטיני.

קשה להבין את השעטה הישראלית לביצוע החלטות פרובוקטיביות לצד השמעת בכי ונהי על אנטי-ישראליות בואכה אנטישמיות. כיצד בכירי הפוליטיקאים של הימין מבקשים מהשמאל שיתייצב לצדם, בעודם מקדמים את המסוכנים שברעיונות? האם הם מאמינים שמסך העשן, שמצליח לכסות במידה רבה על מעשיהם בקרב הציבור הישראלי, יכול לחדור גם לעיניהם של חברי הקהילה הבינלאומית? כיצד יוכלו לשכנע את הנציגים האירופים שביקרו השבוע בסוסיא לעכב את ביצוע החלטת הנציבות האירופית מ-18 במאי, לקדם את היוזמה לסימון מוצרים מההתנחלויות? כמה מבין הנציגים האלה, שהאזינו לסיפורם של תושבי הכפר שגורשו, יתייחסו ברצינות לטענה החלולה של הפקידים הישראלים שהסימון "יפגע בתהליך השלום"?

בדפי המסרים של ממשלת ישראל, הכל מסודר ומסוגנן היטב, אך במציאות ישראל ממשיכה להעמיק את שליטתה על שטחים, שלדעת העולם כולו צריכים להיכלל במדינה הפלסטינית, אם זו תקום אי-פעם. במציאות, באותו תא שטח מופעלים כללים שונים ליהודים ולערבים. המציאות הזאת מתקיימת בהר חברון. לא בהר הכרמל. אך מי שבעיניו דין העיר חברון כדין העיר חיפה, צריך להביא בחשבון שגם המחרימים יעשו דין אחד לשתיהן. הרי גם תושבים משני צידי הקו הירוק תרמו לא מעט קולות למפלגות הימין ששמות את ההתנחלויות בראש מעיניהן. היום העולם הדמוקרטי מסמן את מוצרי ההתנחלויות במאמץ להציל את הסיכוי לממש את פתרון שתי המדינות. אם ישראל תחבל במאמץ הזה עם עוד מקרים כמו זה שאירע בסוסיא, שלא תתפלא כשבכל העולם יחלו לסמן גם את תוצרת תל אביב וחיפה.