ארצות הברית מתרחקת מהמזרח התיכון

פסגת קמפ דיוויד בין הנשיא ברק אובמה למנהיגי מדינות המפרץ (14 במאי) נחלה הצלחה חלקית בלבד. המלך סלמאן מסעודיה בחר שלא להשתתף, כיוון שנשיא ארצות הברית לא היה מוכן לדון בהסכם שיעניק לאזור מטריית הגנה מפני השאיפות של האיראנים. עם זאת, אובמה כן הבטיח לבני שיחו מאזור המפרץ, שמטרתם העיקרית של האמריקאים היא למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני, ושהממשל שלו יוסיף לחזק את הביטחון ואת האינטרסים של מדינות המפרץ.

מקור בכיר במחלקת המדינה הסביר לאל-מוניטור כי הגישה הזו, שאינה נכנעת לדרישותיהן של מדינות הנפט העשירות, משקפת היטב את מדיניות החוץ של ממשל אובמה.

הבכיר מנה את עמודי התווך של מדיניות החוץ שהתווה הנשיא אובמה - בראש ובראשונה השימוש בכוח כמוצא אחרון. לדבריו, על פי הדוקטרינה של אובמה, ארצות הברית אינה רואה בכוחותיה המזוינים כלי עיקרי לקידום האינטרסים שלה כלפי חוץ. השימוש בכוח הוא מוצא אחרון בהחלט, ואמצעי הרתעה חשוב. ממשל אובמה רואה בכלים נוספים - כמו הטכנולוגיה, התעשייה, האקדמיה, התרבות ומדיניות הסיוע האמריקאים - נכסים חשובים לא פחות עבור מדיניות החוץ שלה. אמריקה יכולה להישאר מעצמת על גם אם תדע לנצל בחוכמה את עוצמתה הרכה.

אובמה אינו מאמין שהשימוש בכוח לכשעצמו יכול להניב נכסים אסטרטגיים או לפתור סכסוכים ארוכי טווח. כמו כן, הוא איננו סבור שארצות הברית צריכה לפעול לבדה - הנשיא מאמין בכל לבו בדיפלומטיה קולקטיבית, ועל כך מעידות דוגמאות כמו סוריה ואיראן.

עמוד תווך חשוב לא פחות קשור לרווחתה הכלכלית של אמריקה. זהו שיקול מכריע בקביעת מדיניות החוץ של ארצות הברית, ומכאן הדגש הרב על יחסיה עם סין, יפן, הודו, האיחוד האירופי ושתי האמריקות. בהקשר זה, הסכמי סחר וסביבה חיוניים לא פחות מהסכמים צבאיים,

אחד ההיבטים מחויבי המציאות - אולי אפילו הרי-הגורל - של הדוקטרינה הזו הוא נושא האנרגיה. אובמה מוביל את ארצות הברית לקראת עצמאות אנרגטית, ובבוא הזמן זה עלול להרחיק אותה ממדינות המפרץ ומהמזרח התיכון.

כמו כן, ציין המקור, הנשיא מתנגד לסייע (כלכלית או צבאית) למדינות שמחזיקות בעמדה עוינת כלפי ארצות הברית והאינטרסים שלה. הממשל דוגל ביד רוחצת יד, ועל כן דורש בתמורה לסיוע התחשבות וכיבוד האינטרסים של ארצות הברית.

הדוקטרינה הזו היא בשורה רעה למזרח התיכון כולו, ערבים וישראלים כאחד. נדמה שתמה התקופה שבה אפשר היה לבקש סיוע מארצות הברית ומיד לאחר מכן לקלל אותה ולשרוף את דגלה בהפגנות ענק. על אותו משקל, תמה התקופה שבה אפשר היה לסמוך על התערבותה הצבאית והחשאית של ארצות הברית, ומיד לאחר מכן לגנות אותה. המזרח התיכון, המתבוסס בסכסוכים דתיים, פוליטיים ואתניים, הפך בעיני וושינגטון במידה רבה מנכס אסטרטגי למקרה אבוד.

הנפט של מדינות המפרץ עדיין חשוב לכלכלה האמריקאית, בשל השפעתו המכריעה על מחירי הנפט בעולם. עם זאת, הוא מאבד מחשיבותו כמקור אנרגיה, בעקבות הזינוק בעצמאותה האנרגטית של ארצות הברית. במציאות הכלכלית והגלובלית הזו, וביחס ישר לאמונותיו של אובמה, מגביר הממשל את דרישותיו ממדינות המזרח התיכון בכל מה שקשור לערכי הבסיס של אמריקה, כמו דמוקרטיה וכיבוד זכויות אדם. זו בשורה רעה עבור מצרים, וכן עבור אזור המגרב והמפרץ הפרסי; וכיום זו מתחילה להוות בעיה אפילו עבור ישראל של נתניהו (כפי שניתן ללמוד מהראיון שהעניק אובמה לג'פרי גולדברג באטלנטיק ב-21 במאי).

אם נתמקד בסכסוך הישראלי-פלסטיני – גם הוא עלול להיפגע קשות מדוקטרינת הניתוק הזו ומכמה סיבות:

הממשל מאוכזב מאוד מהעמדות שהפגינו ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא הפלסטיני אבו מאזן, בשיחות השלום שיזם באביב שעבר מזכיר המדינה ג'ון קרי. אלפי יחידות הדיור שנבנו בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, והסכם האחדות שחתם הפתח עם חמאס, לא תרמו לאמינותם של הישראלים או של הפלסטינים בעיני האמריקאים. לא ייתכן שארצות הברית תרצה בשלום יותר מאשר הצדדים עצמם.

יתר על כן, נתניהו איבד את רחשי הכבוד והידידות של הבית הלבן. גם תמיכתו ברפובליקאים במאבקם מול הנשיא בסוגיית הגרעין האיראני לא זיכתה אותו בפופולריות רבה בחדר הסגלגל. אותו דבר אפשר לומר גם על שלילת פתרון שתי המדינות, על הכוונה להרחיב את הבנייה בהתנחלויות ועל גישתו כלפי ערביי ישראל, כפי שהצהיר במהלך מערכת הבחירות.

ולכל זה ניתן להוסיף את העובדה שגם הפלסטינים סובלים מהתרחקותה הכללית של וושינגטון מהעולם הערבי, בעקבות כישלונו של האביב הערבי.

ארצות הברית רואה באבו מאזן מנהיג מתון אבל חלש, אל מול האופוזיציה של חמאס; ומצב שכזה ודאי שאיננו מעודד מעורבות גדולה יותר של ארצות הברית.

ככלל, נראה שבממשל אובמה אין נטייה לסייע לישראל, וגם לא לפלסטינים, "בניגוד לרצונם".

מכאן יכולים גם הישראלים וגם הפלסטינים להסיק שהם עומדים ברשות עצמם.

אם ראשי ההנהגה בירושלים וברמאללה היו מבינים היטב כמה קרוב הוא הניתוק של ארצות הברית ושל הקהילה הבינלאומית, ייתכן בהחלט שהיו לכך השלכות חיוביות. אבל לעת עתה, נדמה שהם שוגים באותה אשליה שארצות הברית (מבחינתה של ישראל) ושהקהילה הבינלאומית (מבחינת הפלסטינים) ייחלצו לעזרתם בלי שום סייג.

הניתוק הזה של וושינגטון בהחלט מובן; אך הממשלות במזרח התיכון מתקשות להשלים עם העובדות, ועל כן עלולות להיות לכך השלכות קשות מאוד על האזור. ניתן לחזות את המשך הקיפאון, בשל הסרבנות של ישראל מצד אחד ובשל חולשתה של הרשות הפלסטינית מנגד; אף אחת מהן לכשעצמה איננה מסוגלת לקדם פתרון, ושתיהן גם יחד מאבדות את תמיכתה של הקהילה הבינלאומית. מצב שכזה יוביל באורח בלתי נמנע לחיזוקם של הקיצוניים משני הצדדים - גם חמאס וגם המתנחלים שזוכים לייצוג בממשלת ישראל. בסופו של דבר, זה יוביל לאלימות, אם של פיגועי טרור ואם של אינתיפאדה, ואולי גם לסבב נוסף של מלחמה בעזה. רק אחרי שיישפך עוד דם וישקע האבק, עשויה הקהילה הבינלאומית לשוב ולהתערב בנעשה.

לפיכך, תיטיב לעשות ארצות הברית אם תתערב עוד קודם - מתוך מודעות לפגמים של שני הצדדים - כדי לקדם את האינטרסים שלה עצמה. ובניגוד לסבבי השיחות הקודמים – והכושלים - צריכים ארצות הברית והאיחוד האירופי להציע הפעם הסכם מסגרת שהוא בגדר "זה מה שיש", כולל השלכות קשות מאוד במקרה של דחייה.

גישה שכזו עולה בקנה אחד עם דוקטרינת הדיפלומטיה הקולקטיבית של אובמה, ובה בעת גם תואמת את המדיניות הסולדת מרדיפה אחר כפויי טובה.