הסכם הגרעין: לחתור להסכם ישראלי-אמריקאי

ערב ההצהרה הדרמטית על השגת הסכם המסגרת בין איראן למעצמות, עוד היו בירושלים פקידים ונבחרי ציבור ששקלו להסב את שמה של העיירה השוויצרית השלווה לוזאן, לשם המפורש: מינכן, עם רמיזה עבה ובוטה להסכם ההיסטורי ההוא [1938], ערב מלחמת העולם השנייה.

צמרת השלטון הישראלי הכינה מתקפת נגד חריפה לרגע בו, אם וכאשר, יוצגו פרטי "הסכם הכניעה" בנוסח צ'מברליין בין איראן למעצמות. "פשיטת רגל מוסרית", כך כינה את ההסכם המתגבש ואת המשא ומתן שקדם לו סגן שר החוץ צחי הנגבי, בראיונות שהעניק בשבועיים האחרונים. הנגבי, אחד הפוליטיקאים המפוכחים והמנוסים בישראל הוא גם מקורבו האולטימטיבי בשנתיים האחרונות של בנימין נתניהו. יחד איתו התראיינו בשצף כל המומחים והמקורבים האחרים, בראשם השר לענייני מודיעין יובל שטייניץ, גורמים ביטחוניים, אנשי מוסד לשעבר, וכמובן נתניהו עצמו, בהצהרות חוזרות ונשנות, על בסיס כמעט יומי.

ביום חמישי בערב [2 באפריל], כשיצאו שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף והנציבה העליונה של האיחוד האירופי לענייני חוץ וביטחון פדריקה מוגריני לעיתונאים, נתפסה ירושלים להלם ואלם.

ראשית, עצם השגת הסכם המסגרת סתר את ההערכות בישראל לפיהן בסיבוב הנוכחי בלוזאן לא יושג הסכם והדד-ליין יידחה שוב, לסוף יוני (שהוא בעצם הדד-ליין המקורי). שנית, עקרונות ההסכם הפתיעו את גורמי ההערכה בישראל ובעיקר את הדרג המדיני. לא, אין בסביבתו של בנימין נתניהו, וגם בסביבתו של משה (בוגי) יעלון, אדם אחד שיודה שמדובר בהסכם טוב, אבל יש בהסכם הזה כמה אלמנטים שמרחיקים אותו מרחק רב מהגדרתו כ"הסכם רע".

מה עושים? ראשית, מפרסמים הודעה כללית חריפה על הסכנות שבהסכם, מותחים עליו ביקורת חריפה אך אנונימית, ומתייעצים. ביום שישי לפני הצהריים, ערב חג הפסח, שעות ספורות לפני שכל היהודים בישראל מתכנסים ויושבים בחיק משפחתם לציין את חג החירות ויציאת מצרים, כינס נתניהו את הקבינט המדיני-ביטחוני. הקבינט הישראלי לא כונס שבועות ארוכים, לאור העובדה שהוא הקבינט היוצא וישראל הייתה נתונה בחודשים האחרונים בקמפיין בחירות. גם כעת לא ברור מעמדו של הקבינט הזה, ערב הקמת ממשלה חדשה וקבינט חדש. בתום הישיבה פרסם הקבינט הודעה ובה התנגדות חד משמעית, פה אחד, להסכם. "העסקה המוצעת תהווה סכנה ממשית לאזור ולעולם, ותאיים על קיומה של מדינת ישראל", אמר נתניהו.

גורמים מדיניים ופוליטיים בירושלים מודים, כי חשיפת הסכם המסגרת בין איראן למעצמות מעוררת כעת מבוכה רבתי בישראל, לאור העובדה שכמה מההישגים שהושגו בו לא היו צפויים. "נתניהו", אומר מומחה ביטחוני ישראלי, "לא יכול להרשות לעצמו להודות בהישגי ההסכם, ולאור היחסים המעורערים בינו לבין הנשיא אובמה והדם הרע הרובץ ביניהם, יהיה לו קשה לפרגן לנשיא על העבודה הקשה. יחד עם זאת, צריך יהיה לגבש במהירות תגובה יעילה והגיונית למה שהושג. ישראל תצטרך להחליט האם היא מסתערת על ההסכם בזעם ומנסה לקעקע אותו, או זורמת איתו ומנסה להשפיע על הישורת האחרונה ולהבהיר הבהרות חשובות, ואולי גם להשיג לעצמה הישגים מול הממשל האמריקאי".

ביום שישי בבוקר, למחרת בשורת ההסכם, שוחחתי עם האלוף במילואים עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן. ידלין היה מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון, אבל לאור העובדה שהמפלגה הפסידה בבחירות, חזר לתפקידו כראש המכון למחקרי ביטחון לאומי בישראל (INSS). במהלך הקריירה שלו טיפל ידלין בשלוש תוכניות גרעין של מדינות הנחשבות לאויבות מרות של ישראל: הוא היה אחד הטייסים שהמריאו להפציץ את הכור הגרעיני העירקי באוסירק ביוני 1981; הוא היה ראש אמ"ן בתקופה בה, על פי פרסומים זרים, השמידה ישראל את הכור הגרעיני החשאי הסורי בדיר-א-זור [2007]; והוא היה ראש אמ"ן מינואר 2006 ועד נובמבר 2010, שנות השיא של המלחמה החשאית בין ישראל לאיראן סביב תוכנית הגרעין האיראנית. בשנים הללו הייתה ישראל, כמה פעמים, על סף תקיפת תשתית הגרעין האיראנית.

שאלתי את ידלין האם ההסכם טוב או רע. "תלוי מאיזו זווית מסתכלים עליו", אמר, "אם אנחנו שואפים לעולם אידיאלי וחולמים שכל הדרישות המוצדקות של ישראל ייענו, אז ברור שההסכם לא מספק את הסחורה הזו. הוא נותן לאיראן לגיטימציה כמדינת סף גרעינית ופוטנציאל להגיע לגרעין בהמשך, הוא משאיר אותה בטווח של שנה, פחות או יותר, מגרעין, וברור שישראל לא תאהב את כל זה. אבל יש גם זווית ראיה אחרת, שבוחנת את המצב היום ואת האלטרנטיבות. על פי זווית הראיה הזו, בהתחשב ב-19 אלף הצנטריפוגות שיש היום לאיראן, ההסכם נותן בסך הכל חבילה לא רעה. צריך לחשוב מה היה קורה אם, כמו שנתניהו ושטייניץ שואפים, המשא ומתן היה מתפוצץ. במצב הזה איראן הייתה יכולה לפרוץ לפצצה, להתעלם מהקהיליה הבינלאומית, לא לענות על השאלות בנושא קבוצת הנשק, להמשיך להעשיר במהירות ולהגיע לפצצה עוד בטרם מישהו יספיק להגיב. ולכן, בראיה הזו, מדובר בהסכם לא רע".

אל-מוניטור: בשעות האחרונות נשמעות רטינות מירושלים והודעות גינוי חריפות להסכם. אתה מצטרף לטון הזה?

ידלין: לא. בוא לא נשכח שישראל כינתה גם את הסדר הביניים שהושג בז'נבה 'הסכם טרגי', ובסוף התברר שהוא היה הסדר ביניים טוב. כשדובר על ביטולו, ישראל התנגדה. וצריך להגיד עוד משהו. בניגוד להערכות בישראל, האיראנים קיימו את כל תנאי הסדר הביניים ככתבם וכלשונם באופן מדוקדק. גם את זה צריך לדעת. אם הם יקיימו את עקרונות ההסכם שנחשפו אתמול ככתבם וכלשונם, אז העובדה היא שהם יוקפאו למשך 15 שנה במרחק של שנה מפצצה גרעינית, ואני חושב שזה הישג לא מבוטל.

אל-מוניטור: יש כבר חילוקי דעות לגבי כמה סעיפים, האיראנים טוענים שהנשיא אובמה סילף את עניין הסרת הסנקציות. צפויות עוד בעיות לא פשוטות בהמשך.

ידלין: נכון. קודם כל, אני בכלל לא בטוח שהעקרונות האלה יעברו את המנהיג העליון באיראן, האייתוללה חמנאי. שנית, הם גם צריכים לעבור את הקונגרס. בוא לא נשכח שמדובר בעקרונות מסגרת, ולא בהסכם סופי. צפויות עוד מהמורות רבות בדרך להסכם, אבל בסך הכל אני חושב שלא מדובר כאן בטרגדיה ולא בשואה שנייה. כן, אנחנו היינו שמחים אם באיראן לא הייתה נשארת צנטריפוגה אחת, ואם אפשר אז גם להחליף את משטר האייתוללות. אבל מה לעשות וכל אלה לא ניתנים להשגה. בוא נחשוב, הרי גם תקיפה אמריקאית לא תרחיק את איראן 15 שנה מפצצת גרעין, אז למה לא להקפיא אותה במקומה לתקופה כזו בלי מלחמה?

אל-מוניטור: צריך להודות שהאמריקאים התנהלו במשא ומתן הזה בחובבנות. אתה עצמך שאלת את הנשיא אובמה את השאלה ההיא ב'פורום סבן' לפני שנתיים [2013], בה הוא אמר בקולו שהאיראנים לא זקוקים לכור מים כבדים ואין להם צורך במתקן תת-קרקעי להעשרת אורניום, והנה גם הכור נשאר על מכונו וגם מתקן ההעשרה לא יפורק.

ידלין: נכון. אבל הביקורת שלי על האמריקאים היא בטקטיקת ניהול המשא ומתן. הקשבתי אתמול לדבריו של הנשיא. כשהוא אומר במפורש, שארה"ב לא רוצה לתקוף את איראן ושסנקציות נוספות לא יעזרו כי האיראנים יודעים לעמוד בסנקציות, הוא מחליש את עמדתו ומגיע למשא ומתן ללא קלפי מיקוח ומנופי לחץ. אני לא יודע למה צריך להגיד ולהודות בדברים האלה מראש. לטעמי, היה צריך לעשות בדיוק להיפך. הרי הפעם היחידה בה האיראנים עצרו את תוכנית הגרעין הצבאית שלהם ביוזמתם הייתה מיד לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק.

אל-מוניטור: מה ישראל צריכה לעשות עכשיו?

ידלין: אם היה ראש ממשלה שיודע לדבר עם האמריקאים ומחזיק יחסי אמון עם הנשיא, זה הזמן להצטרף לעגלה ולהבהיר את כל הסעיפים שדורשים הבהרה. יש עדיין מה להשיג בהסכם הזה. במקביל, זה הזמן להגיע להבנות עם האמריקאים ואולי אפילו להגיע איתם להסכם מקביל, ישראלי-אמריקאי, בו ישראל מקבלת הבהרות, הבטחות, ואולי גם פיצוי ביטחוני על הסיכונים שהיא לוקחת. עשינו דברים כאלה אחרי הסכם השלום עם מצרים ובנקודות זמן נוספות. בסוף, אסור לשכוח שיש גם את התקדים הצפון קוריאני, וזה הסיכון הגדול שישראל והעולם לוקחים כאן. להתעורר בוקר אחד עם הפרה בוטה של ההסכם על ידי איראן, שהופכת אותה למדינת גרעין בן לילה. צריך להבהיר, בדיסקרטיות בינינו לבין ארה"ב, מה קורה אם האיראנים מפרים את ההסכם ועוד כמה דברים חשובים. את שלושת החודשים הקרובים הייתי משקיע בעיקר בזה, ולא בצעקות גוועלד. אין סיבה להיתפס לבהלה, גורלה של ישראל לא נחרץ, חירותנו לא בסכנה, ובסך הכל מדובר בהסכם שיש בו לא מעט הישגים.