מצב הרוח ברמאללה קודר במיוחד, בעקבות תוצאות הבחירות שהתקיימו בישראל ב-17 במארס. כדברי מקור בכיר ברשות הפלסטינית: "אם לפני הבחירות היו בינינו שחשבו כי הבעיה נעוצה בנתניהו, כולנו מבינים כעת שהבעיה האמיתית נעוצה בישראל עצמה". לדעתו, ולדעת בכירים נוספים ברמאללה ששוחחו עם אל-מוניטור, "תהליך השלום מת רשמית".
מקור ביטחוני בכיר ברשות הפלסטינית אמר לאל-מוניטור כי המצב החדש, ללא פרטנר ישראלי לשלום וגם ללא נכונות אמריקאית להתניע את התהליך – אינו מותיר לפלסטינים שום ברירה. האפשרות היחידה שעומדת לרשותם כעת היא לפתוח באינתיפאדה לא אלימה, שתתמקד כנראה בנושא שחרור מזרח ירושלים, אף שלדבריו אינתיפאדה כזו עלולה להפוך לאלימה, בהתאם לתגובתו של הצבא הישראלי. היא עשויה לכלול גם את חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שכן גם בפלגים הללו קיימת תחושה שאין להם מה להפסיד. "זו חייבת להיות מלחמת העצמאות שלנו", אמר הבכיר, "בנוסף להמשך הפעילות הדיפלומטית שתבטיח את כינונה של מדינה על פי קווי 67'".
פעילות דיפלומטית מסוג אחד, שאותה כינה "אינתיפאדה דיפלומטית", תהיה בעלת אופי חד-צדדי ותתמקד בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. ייתכן שכבר באפריל יוגשו לבית הדין תלונות נגד ישראל בנושא הבנייה בהתנחלויות ופשעי מלחמה. פעילות דיפלומטית מסוג אחר תתמקד בהחלטה אפשרית של מועצת הביטחון. על פי אותו מקור, רמאללה מגבשת עם מצרים וצרפת מסמך שיקבע לוח זמנים של שנתיים ליישומה של החלטה שתוביל לכינונה של מדינת פלסטין עצמאית שתתבסס על קווי 67' ובירתה מזרח ירושלים - כולל חילופי שטחים הדדיים, סידורי ביטחון והתייחסות ליוזמת השלום הערבית.
אך בזמן שצרפת עסוקה בהצעת ההחלטה של האו"ם, הממשל האמריקאי נוקט עמדה שונה. מקור בכיר במחלקת המדינה שוחח עם אל-מוניטור על המגמות הרווחות כיום בממשל, לאחר הבחירות בישראל. יש כמה גורמים שמשפיעים על התחושות הללו.
הגורם הראשון והחשוב ביותר הוא העובדה שהנשיא עצמו הוא מקבל ההחלטות העיקרי בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומתייעץ דרך קבע עם היועצת לביטחון לאומי ועם מזכיר המדינה.
לדברי המקור הבכיר, בוושינגטון שוררת תחושה שתם אותו עידן תהליך השלום, כפי שהוא מוכר לנו מאז הסכמי אוסלו. משום כך, אין גם שום בסיס משותף למשא ומתן בין הצדדים. יותר מזה, איש כבר לא רואה בנתניהו שותף אמיתי ומהימן, לא בהקשר של תהליך השלום וגם לא של יחסיו עם ממשל אובמה.
לגורמים אלה, הדגיש הבכיר, יש להוסיף גם את הצורך של הקואליציה האזורית והבינלאומית להתמודד עם האיסלאם הקיצוני, אם באמצעות כוח (נגד דאע"ש) ואם בדרכים דיפלומטיות. ההתקדמות בנושא הפלסטיני חשובה להמשך שיתוף הפעולה עם הציר הסוני המתון יחסית, שכולל את מצרים, את ירדן ואת סעודיה.
גורם נוסף הוא דימויו של הנשיא הפלסטיני אבו מאזן. בוושינגטון מתייחסים בספקנות מסוימת ליכולתו ליישם מדיניות שלום יעילה, אך מצד שני רואים בו את החלופה הפרגמטית ביותר בקרב ההנהגה הפלסטינית. ובכל זאת, קיים חשש שוואקום דיפלומטי עלול להוביל להתפרצות של אלימות ישראלית-פלסטינית, בדמותה של אינתיפאדה או של מלחמה בעזה.
במצב החדש שנוצר לאחר הבחירות בישראל, ארצות הברית תמשיך בתיאום ההדוק עם בריטניה, צרפת וגרמניה גם בסוגיה זו.
בהתחשב בכל הגורמים שנזכרו לעיל, הגורם האמריקאי התווה שלוש אפשרויות ששוקל היום ממשל אובמה.
האפשרות הראשונה היא לפרסם מסמך מדיניות אמריקאי שיתבסס על הסכם המסגרת המוצע של מזכיר המדינה ג'ון קרי מאפריל 2014. הסכם זה מתייחס לפתרון שתי המדינות לשני עמים, על בסיס קווי 67', כולל חילופי שטחים, סידורי ביטחון ונוכחות ישראלית זמנית לאורך הגבולות ובבקעת הירדן, אזור ירושלים כבירה משותפת, שלילה של זכות השיבה, הכרה בישראל כמדינה יהודית, והתייחסות ליוזמת השלום הסעודית.
לחלופין, תגבש ארצות הברית מסמך דומה כהחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, בתיאום עם האיחוד האירופי.
אפשרות שלישית היא לאפשר לצרפת להציע למועצת הביטחון את טיוטת ההחלטה שלה, ולא להטיל עליה וטו.
על פי אותו בכיר במחלקת המדינה, לעמדות החדשות הללו יש חשיבות רבה, ולא רק כדי שאובמה ישאיר אחריו מורשת בסוגיית המזרח התיכון. היא נועדה ליצור פלטפורמה של מדיניות אמריקאית שכל הצדדים יצטרכו בסופו של דבר להתייחס אליה, וכמובן למנוע סבב נוסף של אלימות. ארצות הברית מתחשבת גם באינטרסים של המדינות הסוניות המתונות - מצרים, ירדן וסעודיה. האינטרסים של ישראל זוכים להתייחסות רצינית ביותר, בעיקר בנושא הביטחון, והכל בתוך ההקשר של פתרון שתי המדינות. אובמה לא ויתר על התנעת תהליך השלום עוד לפני סיום הקדנציה שלו.
המקור הביטחוני ברשות הפלסטינית ברמאללה נשאל גם הוא על עמדות אלה של ארצות הברית, ואמר כי הן משקפות ניסיון נוסף לשמור על יציבות מבלי להשיג התקדמות ממשית בנושא המדינה הפלסטינית, מצב שלדבריו "לא ישאיר בידינו שום חלופה, אלא לחזור להתקוממות עממית".
ממשלת נתניהו מודאגת מאוד מהעמדה האמריקאית. ראש הממשלה ינהל את מדיניות ישראל בנושא הפלסטיני כהצגה של איש אחד. ולכן, גם בממשלה הנרקמת כעת נוכל לצפות לאותה דמגוגיה אנטי פלסטינית, למעט קולות חיוביים לכיוונה של וושינגטון ולהמשך בנייה בהתנחלויות.