מה לא משתנה במציאות המשתנה של נתניהו

נראה כי בפעם הראשונה מזה זמן רב, נשיא ארה"ב ברק אובמה מאמין להתבטאות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מהראיון עם אובמה שפורסם בשבת (21 במארס) באתר החדשות האמריקאי האפינגטון פוסט, למדנו שאובמה סבור שנתניהו אמר אמת כשהבטיח במערכת הבחירות (16 במארס), שאם הוא ייבחר לכהונה נוספת לא תקום מדינה פלסטינית עצמאית.

אמנם אחרי שניצח בבחירות ניסה נתניהו למזער נזקים וטען כי עמדתו לגבי מדינה פלסטינית לא השתנתה, וכי "מה שהשתנה הוא המציאות", אולם לא נראה שבוושינגטון התרשמו מכך. יום לפני הראיון בפוסט, בתשובה לשאלה אם ראש הממשלה הישראלי הבהיר את עמדתו בסוגיה בשיחת הטלפון שקיים עם אובמה, אמר דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, בחיוך אירוני לא מוסתר: "לא ברור לאיזה מהתבטאויותיו של נתניהו בעניין מדינה פלסטינית צריך להאמין".

ההבהרה של נתניהו מזכירה את הבדיחה על המשרת שצבט באחוריו של המלך, ובדרכו לעמוד התליה הבהיר כי חלה אי הבנה, וכי התכוון בכלל לצבוט באחוריה של המלכה. המציאות השתנתה? כמובן. היא משתנה כל הזמן. אי אפשר לחצות אותו נהר פעמיים. הקברניט נדרש לנצל את ההזדמנויות שמציעה מציאות משתנה למען קידום האינטרסים הלא משתנים של המדינה: ביטחון, יציבות, יחסי שכנות טובים, מעמד בינלאומי חיובי ורווחה כלכלית. דווקא בשעת סערת פתע נדרש הקברניט לאתר גלים שבעזרתם יוכל להוביל את הספינה ונוסעיה לחוף מבטחים. זה לא הזמן לתפוס תנומה.

זאת אף זאת, למציאות בזירה הישראלית-ערבית יש פנים רבות ושונות. היא כוללת מאזן דמוגרפי שמאלץ את ישראל, במידה שתבחר בהמשך הכיבוש, גם לבחור בין הפיכתה למדינה דו-לאומית למשטר אפרטהייד. מציאות הכיבוש מחזקת את הגורמים הערבים שדורשים לבטל את יוזמת השלום של הליגה הערבית, אשר תובא בשבת הקרובה (28 במארס) שוב לדיון בפסגת הליגה הערבית בשארם א-שייח. מציאות הקיפאון המדיני מאיימת גם על היחסים העדינים עם ירדן ומצרים.

אילו אימץ ראש הממשלה ומנהיג הליכוד, מנחם בגין, את טענת "המציאות השתנתה", ספק אם היינו יכולים לציין ביום חמישי הקרוב 36 שנה [26 במארס, 1979] לחוזה השלום עם הגדולה והחשובה במדינות ערב. למחרת הירצחו של הנשיא אנואר סאדאת [1981], היו בימין הקיצוני כאלה שקראו לעצור את הנסיגה מחצי האי סיני, בטענה שהשלטון במצרים עומד ליפול בידי האיסלאם הקיצוני. היו גם כאלה שביכו על הנסיגה כאשר הנשיא מובארק הודח מהנשיאות [2011] וחזרו על כך לאחר שהאחים המוסלמים ניצחו בבחירות.

ההתחייבות לסיום הכיבוש בגדה המערבית, בעזה ובמזרח ירושלים, ולהקמת מדינה פלסטינית, אינה שונה בהרבה מההתחייבות בחוזה השלום עם מצרים לסיים את הכיבוש בחצי האי סיני. הסדר קבע, המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, הוא עיקרון מרכזי במפת הדרכים שהגה הנשיא בוש ושזכתה בסוף 2003 למעמד של החלטת מועצת הביטחון 1515. כפי שציין דובר הבית הלבן, ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית סותרת לא רק את עמדתו של הנשיא אובמה, אלא גם את מדיניותו של הנשיא בוש.

נניח שהפיוס בין הפתח לחמאס ב-2014 מהווה אמנם שינוי מציאות, אשר מצדיק את הקפאתו של פתרון שתי המדינות, כמתחייב מנאום בר אילן. האם השינוי הזה מצדיק שינוי פיזי במציאות בשטחי הגדה המערבית - מציאות שהופכת את שיח שתי המדינות לחיפוש מנעול לשער של אורווה אחרי שהסוסים ברחו ממנה? דו"ח חדש שארגון שלום עכשיו פרסם ערב הבחירות [ב-23 בפברואר], מצביע על עליה של כ-40 אחוז בהתחלות הבנייה בשטח בתקופת הממשלה היוצאת. כ-68 אחוז מהמבנים החדשים הוקמו בהתנחלויות שממזרח לתוואי המוצע ביוזמת ז'נבה, כלומר, באזורים הקשים יותר לפתרון של שתי מדינות. כתשעה אחוזים מהבנייה נעשתה במאחזים הלא חוקיים. באותה תקופה נרשם גם שיא של עשור (לפחות) במכרזים בהתנחלויות ובמזרח ירושלים. ב-2014 לבדה פורסמו מכרזים להקמת 4,485 יחידות דיור חדשות.

הנתונים הללו מוכרים היטב בבית הלבן ובמשרדי החוץ בוושינגטון, פאריס, לונדון וברלין ובמטה האיחוד האירופי בבריסל. משיחות שקיימתי בימים האחרונים עם דיפלומטים מערביים עולה שכולם, בלי יוצא מהכלל, אינם מאמינים שממשלת נתניהו הרביעית תקדם פתרון מדיני יותר משלוש הממשלות הקודמות בראשותו. ההבדל העיקרי הוא שככל הנראה, כפי שכתב כאן בן כספית, הפעם לא יעמוד לרשותו של נתניהו עלה תאנה בדמותו של נציג מהשמאל-מרכז כמו יצחק מרדכי, אהוד ברק וציפי לבני.

חברי כנסת מהמחנה הציוני שעמם שוחחתי אינם מוציאים מכלל אפשרות שנתניהו יציע ליו"ר המפלגה יצחק הרצוג להצטרף לממשלה, ושהרצוג לכל הפחות ישקול אותה. אולם לדבריהם, ספק אם אנשי המפלגה יסכימו להיכנס לקואליציה בהובלת הליכוד. "תירוצים משומשים בסגנון 'אין לנו ארץ אחרת', או 'טובת המדינה קודמת לטובת מפלגה', לא יעבדו עלינו", אמר אחד מהם.

מעתה ואילך, הקהילה הבינלאומית תבחן את נתניהו על פי מעשיו, ולא על פי מילותיו. שלדון אדלסון ובעלי בריתו בקונגרס לא יעזרו לו כשאובמה ינצור את נשק הווטו האמריקאי האוטומטי באו"ם. המעשה הראשון של נתניהו חייב להיות הכנסתן של המילים "מדינה פלסטינית" לקווי היסוד של הממשלה החדשה. לא פחות ולא יותר. הצעד השני: הקפאה מוחלטת של הבניה בהתנחלויות, ופירוק המאחזים כמתחייב מהחלטת הממשלה בת העשר ושחרור כספי המסים הפלסטיניים. צעד שלישי: שחרור אסירי הפתח בד בבד עם חידוש המשא ומתן על הסדר הקבע על בסיס גבולות 67' בלי תנאים מוקדמים. בראש ובראשונה עליו לזנוח את הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

הצעדים הללו היו ונותרו המהלכים המציאותיים והחיוניים לביטחונה ולרווחתה של ישראל. ניצחונו הגדול של נתניהו לא שינה כמלוא הנימה את המציאות הזאת.