מעקרת בית כורדית למתווכת לשלום

ב-28 בפברואר, הגיע לשיאו המשא ומתן הארוך בין אנקרה לנציגי הכורדים, כשמנהיג הכורדים הכלוא עבדאללה אוצ'לאן יצא בקריאה לאנשיו שלו, חברי מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), להניח את נשקם. בין אדריכלי התהליך הזה, בולטת במיוחד אישה כורדית: פרבין בולדאן. חברת הפרלמנט מטעם מפלגת העם הדמוקרטית (HDP) החלה את דרכה לפני עשרים שנה כעקרת בית מן הישוב. האירוע שדחף אותה להיכנס לחיים הפוליטיים היה הרצח המזוויע של בעלה ב-1994.

בולדאן נולדה וגדלה בהאקארי, בפינה הדרום-מזרחית של טורקיה ובצומת הגבולות עם איראן ועיראק. עם סיום התיכון, נישאה לדודנה סבאש בולדאן, ובני-הזוג עברו לאיסטנבול. ב-1991 נולד בנם הבכור, נצ'ירבאן. בעלה היה איש עסקים. בולדאן ניהלה חיים רגילים ופשוטים, אך הזירה הפוליטית בטורקיה געשה ורעשה, והמדינה ניסתה לכפות פתרון מזוין לבעיה הכורדית. מדיניות זו הובילה להקמתו של ארגון שנקרא הז'נדרמריה למודיעין ולמלחמה בטרור (JITEM), יחידה שנוסדה בניגוד לחוק כחלק מהמשטרה הצבאית; ארגון דומה נוסד גם בתוך המשטרה, וכלל בעיקר שוטרים מהכוחות המיוחדים. משנוצר המנגנון הזה של "המדינה העמוקה", הגיע לשיאו בשנות התשעים הסכסוך עם הכורדים - כפרים שלמים רוקנו מתושביהם ונשרפו עד עפר, ואנשים הוצאו להורג ללא משפט כמעט מדי יום.

משפחת בולדאן, שהייתה מעורבת בפוליטיקה הכורדית, נקלעה גם היא לתוך המערבולת הזו. האיומים על חייו שקיבל מדי פעם סבאש בולדאן קיבלו דמות זדונית יותר ב-4 בנובמבר 1993, כשראש הממשלה דאז טנסו צ'ילר אמרה לעיתונאים: "אנחנו יודעים מיהם אנשי העסקים הכורדיים שמסייעים ל-PKK, ונסגור איתם את החשבון". כעבור מספר חודשים, נרצח איש העסקים הכורדי בהצ'ט ג'אנטורק. גורל דומה ציפה גם ליוסוף אקינג'י ולנאמיק ארדואן.

ב-3 ביוני 1994, נחטף סבאש בולדאן בידי גברים שהציגו את עצמם כשוטרים. פרבין, שהייתה בחודש השמיני, נתקפה צירים מוקדמים מרוב חרדה. בזמן שילדה את בתה זלאל, נמצאה גופתו של סבאש בבולו, לא הרחק מאיסטנבול. על הגופה ניכרו סימני התעללות, וסיבת המוות הייתה קליע יחיד בצוואר. קרובי משפחה הסתירו את הבשורה המרה מפרבין במשך שלושת ימי האשפוז שלה בבית-החולים. הם אמרו לה שסבאש יבקר אותה בקרוב, ובמקביל הביאו אותו לקבורה.

ההוצאות להורג ללא משפט לא הסתיימו בזה, ובכולן ניכרו היטב טביעות האצבע של "המדינה העמוקה". וידויים ועדויות מהשנים האחרונות הפנו אצבע מאשימה אל אדם אחד: מהמט אאר, מי שהיה אז מפכ"ל המשטרה הטורקי ושכנם של בני-הזוג בולדאן. אאר עבר להתגורר בבניין אחר בעקבות הרצח של שכן נוסף, איש העסקים עומר לוטפי טופאל.

פרבין הייתה רק בת 27 כשאיבדה את בעלה. האבל פינה את מקומו לזעם ולנחישות, וכעבור שנה בלבד היא יצאה לרחובות לצד "אימהות השבת". הנשים, שמחו נגד היעלמותם של יקיריהן, נהגו - ונוהגות גם היום - לערוך בכל שבת שביתת שבת במרכז איסטנבול. בולדאן הצטרפה למפגינות במשך ארבע שנים, אבל הרגישה שקריאותיהן נופלות על אוזניים ערלות.

הסכסוך הכורדי שינה את חייהן של אלפי נשים כורדיות - היו שחזו בשריפה של כפריהן, ואחרות איבדו בנים ובעלים שהוצאו להורג ללא משפט, או שנכלאו למשך שנים. כדי לעזור לנשים הללו, ייסדה בולדאן ארגון לתמיכה במשפחות שאיבדו את יקיריהן. לבסוף, החליטה להצטרף לחיים הפוליטיים ולהשמיע את קולה בכל הכוח. היא נכשלה במועמדותה לפרלמנט בבחירות של 1999 ושל 2002, לאחר שמפלגתה לא עברה את אחוז החסימה. בשנת 2005, הייתה אחת מאלף נשים שהיו מועמדות יחדיו לפרס נובל לשלום, כחלק מיוזמה בינלאומית. בשנת 2007, היא רצה שוב, הפעם כמתמודדת עצמאית, והייתה לאישה הראשונה ממחוז איגדיר שבמזרח המדינה שנבחרה לפרלמנט.

במהלך אותן שנים, המשיכה בולדאן לחקור את רצח בעלה והגישה אינספור עתירות, אבל בתיק לא חלה שום התקדמות. בדיוק כשהחלה לאבד תקווה, חבר לשעבר בכוחות המיוחדים של המשטרה, אייהאן ג'ארקין, הפיל פצצה במהלך ראיון טלוויזיוני ב-2008, ובו טען שחיסל עד אלף איש מטעם "המדינה העמוקה". לימים, הודה האיש ב-19 מקרי רצח לא מפוענחים, כולל זה של סבאש בולדאן, וטען שפעל בשיתוף פעולה עם JITEM, וביצע הוצאות להורג ללא משפט גם בדרום-מזרח המדינה וגם באיסטנבול.

הווידוי הוביל לכתב אישום, והחשוד מס' 1 היה לא אחר מאשר אאר, שכנם לשעבר של בני-הזוג בולדאן. פרבין נכחה בשימוע הראשון שנערך באנקרה, וקיוותה להישיר מבט בעיניו של אאר, אבל הוא לא הופיע בבית המשפט. עם הנאשמים האחרים נמנה קורקוט אקן, שוטר בדימוס בכוחות המיוחדים של המשטרה, ואדם שפרבין הצביעה עליו כאחראי לרצח של בעלה ואף ניסתה להעמידו לדין מספר פעמים. בולדאן פנתה אל הנאשמים וצעקה, "אתם רוצחים, כולכם! אתם לא בני אדם!" הנאשמים הגיבו במטח של עלבונות.

השימוע עורר מלכתחילה אופטימיות רבה, אך מאז לא חלה התקדמות, והנאשמים שוחררו עד לתחילת המשפט. בולדאן הפכה בהדרגה לפסימית. מאז שאיבדה את האמון במערכת המשפטית, היא מאמינה שהוועדה לאמת ולפיוס – אשר נוסדה בדרום אפריקה בימי המעבר מאפרטהייד לנשיאותו של מנדלה - יכולה לשמש מודל לחיקוי גם עבור טורקיה. בדברים שאמרה לאל-מוניטור, הדגישה בולדאן כי הפרלמנט הוא הגוף שצריך לשפוך אור על מעשי הרצח.

"הרציחות שלא פוענחו הן חלק מהבעיה הכורדית... יש לחשוף ולהביא למשפט לא רק את הרצח של סבאש בולדאן, אלא את כל ההוצאות להורג ללא משפט. רבים כל כך קיפחו את חייהם בהוצאות להורג, במעשי טבח ובעינויים. כקרובי משפחתם של הקורבנות, יש לנו עדיין שמץ של תקווה שהרוצחים יועמדו למשפט ויבואו על עונשם", אמרה בולדאן.

"הפרלמנט הוא במקור מרכז לפתרון בעיות, גוף חשוב לקבלת ההחלטות שיובילו לפתרון בעיות כאלה. צריך להקים ועדה לאמת, זו יכולה להיות הדרך לשפוך אור על כל הרציחות. אני מאמינה שהפרלמנט מסוגל ליטול אחריות בנושא הזה," הוסיפה ואמרה.

בולדאן, שנבחרה מחדש ב-2012, שותפה לצוות המחוקקים שעמם מנהלת הממשלה משא ומתן בניסיון לפתור את הסוגיה הכורדית. כחלק מהתהליך, נפגש הצוות כמעט כל שבוע עם אוצ'לאן באי הכלא אימראלי, שם מרצה מנהיג ה-PKK עונש מאסר עולם. היא כמהה לסיומה של שפיכות הדמים, ורואה בפיוס תהליך חיוני.

"אלפי אנשים קיפחו את חייהם במשך ארבעה עשורים שנים של סכסוך. כל אחד מאיתנו ידע סבל, וכל אחד מאיתנו שילם מחיר. כעת, לאחר התערבותו של מר אוצ'לאן, השקנו פרויקט שעשוי לחולל שינוי דרמטי במשוואה, לא רק בטורקיה, במזרח התיכון כולו, ולהביא שלום גם לאזור," אמרה בולדאן.

"כחלק מתהליך השלום הזה... עשינו את מה שעלינו לעשות. נענינו לקריאה, לקחנו צעדים. עם זאת, אני חייבת לומר שהממשלה לא הראתה את אותה מחויבות, ועדיין לא נקטה צעדים קונקרטיים. אם הממשלה תעשה צעד אמיתי, אני מאמינה שהתהליך יצא סוף סוף [מאקלים של] עימות ויהפוך לתהליך שלום של ממש," אמרה בולדאן.

"אף אחד לא רוצה עוד שפיכות דמים ועוד סבל. אף אחד לא רוצה להמשיך ולקבור בנים ובעלים. אנשים רוצים לחיות באזור חופשי בכל מובן של המילה; הם רוצים להיות חופשיים ושווים, פוליטית וחברתית. נעשה כמיטב יכולתנו כדי להשיג זאת," הוסיפה בולדאן.