דילוג לתוכן העיקרי

הצעה לציונות חדשה: חיים משותפים ושוויוניים עם הפלסטינים בישראל

מערכת הבחירות גררה את הפוליטיקאים למרוץ על תואר אלוף הציונות, ולדיון מחודש על תרומתה בתקופה הנוכחית. ספר חדש מציע לשמור על האידאולוגיה הציונית, מבלי לברוח מאחריות על גורל הפלסטינים
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu speaks to the media while standing in front of a portrait of Theodore Herzl, the father of modern Zionism, during a visit to the Independence Hall in Tel Aviv October 14, 2010. The building was where Israel's declaration of independence was first read by its first Prime Minister David Ben-Gurion. REUTERS/Lior Mizrahi/Pool (ISRAEL - Tags: POLITICS) - RTXTG5P

בחירות 2015 יירשמו בהיסטוריה הישראלית כבחירות ה"ציוניות" ביותר בתולדות המדינה. בחירתם של יו"ר העבודה יצחק הרצוג ויו"ר התנועה ציפי לבני להדביק לרשימה המשותפת שלהם את השם "המחנה הציוני", נתנה את אות הזינוק למרוץ מול הימין על תואר אלוף הארץ בציונות. הימין שלף מהבוידעם ציטוטים של חברי המחנה הציוני, שלטענתו מורידים את מפלס הציונות של הרשימה. מסבירי הליכוד קפצו כמוצאי שלל רב על הצלחתו של העיתונאי הערבי, זוהיר בהלול, להשתחל כביכול למקום ריאלי ברשימת המחנה הציוני. איך מעזה מפלגה, שאחד מראשיה אינו יכול לשיר "נפש יהודי הומייה" ביום העצמאות של המדינה היהודית, לשאת את שם הציונות לשווא, הם התפלאו.

מנגד, השם "המחנה הציוני", שכמו תופעות רבות בישראל נהפך מזמני לקבוע, פתח דיון בשמאל על מהותה של הציונות ועל תרומתה לחברה הישראלית. אחד ממובילי הדיון הנוקב הזה הוא מי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית ויו"ר הכנסת (מטעם מפלגת העבודה), אברום בורג - בנו של יוסף בורג, מהאבות המייסדים של המפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל). במאמר שפרסם בהארץ ב-8 בינואר טען בורג, כי עם הקמת ישראל תם תפקידה של התנועה הציונית, ואת מקומה אמורה לרשת ולמלא "הישראליות" - הוויה אזרחית שוויונית, שתבטיח את קיומו הלגיטימי של העם היהודי. בורג, שהצטרף למפלגת חד"ש ערב הפיכתה לאחד ממרכיבי הרשימה המשותפת של המפלגות הערביות, הציע את מודל "הישראליות"  כתיקון לעוולות הקשות שהציונות עשתה לפלסטינים.  "בשביל מה צריך את המגדיר הציוני?" היקשה, והשיב: "אלא אם כן רוצים להמשיך ולהנציח את העוולות ואת הקיפוחים בשמה של האידאולוגיה שכבר הצליחה, וכבר פג תוקפה".

שלום (שולי) דיכטר, שמנהל בשנים האחרונות את עמותת "יד ביד" לחינוך יהודי-ערבי דו-לשוני, ושימש במשך עשר שנים מנכ"ל-שותף בעמותת "סיכוי" לקידום שוויון אזרחי, ממאן להיפרד מהציונות. בשיחה שקיים השבוע עם אל-מוניטור, חבר קיבוץ מענית מתנגד לגישה שעל פיה הציונות הייתה אך ורק "פיגום להקמת המדינה".

לדבריו, גם לפני הקמת המדינה, התנועה הציונית לא נקטה גישה נכונה ביחס לבניית הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל. גישת ה"פיגום" מעניקה לדעתו לגיטימציה רטרואקטיבית לדרכה הבדלנית והנצלנית של הציונות. "אי אפשר להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורה", אומר דיכטר. "גם אם הפרידה מהציונות ו'הסתכלות קדימה', תוך הסרת האחריות לעבר, גואלת אותך, כפרט, מיסורי האשמה, אין בכך פתרון פוליטי. השלת הציונות מהכותרת שעל מצחי לא מסירה את העוול, אלא רק עוזרת להתעלם ממנו". הציונות של דיכטר, בניגוד לתפישה הרווחת בחברה הישראלית כיום, כוללת נשיאה באחריות לעוולות נגד העם הפלסטיני ולריסוקו.

דיכטר מותח ביקורת על חבריו הרבים, שחשים כי עם הכרזתם על עצמם כ"לא-ציונים" או כאנטי ציונים, הם הסירו מעצמם את האחריות והאשמה הקולקטיביים של ישראל. "אף לא אחד מהחברים שלנו ש'התפכח' מהציונות לא ויתר על הפריבילגיות שניתנו לו כיהודי בארץ הזאת", מצליף פעיל הדו-קיום הוותיק. "גם מרגע שהפכת א-ציוני, לא הפכת את נתניה [למשל] לעיר רב תרבותית או דו-לאומית, שערבים הם חברים במועצת העיר שלה, יורשים מגרשים מהוריהם, או מציינים את הנכבה בבית הצנחן. אז מה הועילה הא-ציוניות שלך? אבל אם הציונות שסביבך תהיה אחרת, כי אז נתניה תוכל להיראות קרובה בהרבה לחזון האזרחי שלנו".

בספרו החדש, "מבעד לכוונות הטובות - מתווה לחיים משותפים  של יהודים וערבים בישראל" (הוצאת הקיבוץ  המאוחד) מציע דיכטר מודל שוויוני בין ערבים ליהודים, וזאת מבלי לוותר על זכותו של העם היהודי לחיות כקולקטיב בארץ ישראל. "לאידאולוגיה ולאמונה יש תפקיד מרכזי בחייו של האדם, כולל האדם היהודי", מסביר דיכטר. הפתרון שלו, המכונה בפיו "ציונות אזרחית", מבקש לכונן חברה חדשה, משותפת ושוויונית, שמכילה את מטעני העבר, תוך שימור השיוך הקולקטיבי של העם היהודי. "אני מציע ליהודים לא להיפרד מהאידאולוגיה הציונית, אלא מהפרקסיס (היישום המעשי) הציוני שבמרכזו ההגמוניה היהודית במדינת ישראל. די בכך שאני נושא את תוצאותיו האסוניות של מימוש הציונות, ושאני צריך לכפר על העוולות שהוא גרם. מדוע עלי גם לוותר על הציונות עצמה - כלומר על הזכות והצורך האנושי הבסיסי שלי לחיות כאן כקולקטיב?", שואל דיכטר.

חיים אזרחיים משותפים ושוויוניים עם הפלסטינים הם בעיניו המימוש הציוני הנכון ביותר. השוויון הזה חייב לכלול חלוקה חדשה ושוויונית של משאבים חומריים. חלוקה זו אינה יכולה לפסוח על ''אדמות המדינה'', כולל אדמות קיבוצים שהשתלטו על אדמות פלסטיניות. דיכטר אינו עושה הנחות גם לקיבוץ שלו. כל מימוש של הציונות אשר ישמר יתרון או שליטה של אזרחים יהודים על אזרחים פלסטינים ייחשב מבחינתו כחטא נגד הציונות. הוא מציע גם לשקול לשנות את סמלי המדינה באופן שגם אזרחיה הפלסטיניים יוכלו להזדהות עמם. לדבריו, הציונות האזרחית היא האלטרנטיבה לציונות הדתית שנהפכה למשיחית, לציונות הלאומנית שמתנכרת למי שאינם יהודים, לציונות הצבאית שמבטיחה לנצח חיים על החרב ולציונות הקרקעית שמנשלת בני אדם מאדמתם וממשאבי המדינה.

מצב שבו הסיעות הערביות בכנסת יפעלו אחרי הבחירות כגוש לעומתי מול גוש יהודי לאומני-דתי מסיבי אינו מבשר טובות לחזונו של דיכטר. הוא מזהיר שהדבר עלול להאיץ ולהקצין את הקיטוב הקיים ממילא בין שתי הקבוצות הלאומיות. הוא קורא לבצע למחרת הבחירות מהלכים ציבוריים-פוליטיים שיעצבו מחדש את השיח בין יהודים לערבים, כדי להביא לשיקום היחסים ולשיתוף פעולה. כפי שאמר הנשיא הראשון, חיים ויצמן, ההיסטוריה תשפוט את מדינת ישראל על פי יחסה לאזרחים הערבים. היא לא תזכור מי צעק חזק יותר "אני יותר ציוני".

More from Akiva Eldar

Recommended Articles