דילוג לתוכן העיקרי

קריקטוריסטים ישראלים: לא מציירים את מוחמד

הטבח בשבועון הסאטירי הצרפתי "שארלי הבדו" לא שינה את מנהגם של הקריקטוריסטים הישראלים להימנע מפגיעה באסלאם. "הכלל הבסיסי בסאטירה הוא לבקר את השבט שלך", מסביר הקריקטוריסט עמוס בידרמן, "אללה לא מעניין אותי וישו לא מעניין אותי".
israelcartoon.jpg

"עכשיו התחילו להבין מהי החשיבות של קריקטורות, שהן חזקות יותר מטור דעה, שאיור טוב ונכון יכול לבטא הרבה יותר ממילים. הוויזואליה נחקקת ולשם אנחנו מכוונים. יש פיקים כאלה, עצובים אמנם, שבזכותם מבינים את העוצמה של האיור", כך אומר קריקטוריסט הרשת אור רייכרט, שבעבר צייר קריקטורות לעיתונים גדולים והיום מפעיל דף פייסבוק פופולרי.

הפצת גיליונו הראשון של "שארלי הבדו" לאחר הטבח במערכת העיתון לוותה בישראל בשערורייה קטנה [25 בינואר], כשרשת הספרים "סטימצקי" ביקשה לקיים אירוע מכירה של כמה מאות גיליונות. הדבר גרר מחאה נמרצת מצד גורמים מוסלמים בישראל, ובתגובה קרא לפעיליו שר החוץ ויו"ר מפלגת ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, לרכוש "אלפי עותקים" ולחלקם חינם, כאקט של תמיכה בחופש הביטוי. בסופו של דבר הרשת ביטלה את האירוע, ומכרה את הגיליון דרך האינטרנט בלבד. הגיליונות המעטים אזלו תוך דקות.

לקריקטורה הישראלית יש מסורת ותיקה, אך בישראל הגבולות של הקריקטוריסטים הם מלכתחילה צרים יותר משל הצרפתים. חוק העונשין הישראלי אוסר על פגיעה ברגשי דת ומוסר. אף שיש דרכים לעקוף את האיסורים האלה קשה להאמין שקריקטוריסט בכיר בישראל ירצה לפגוע באופן ישיר במוחמד ושיהיה מו"ל ישראלי שיסכים לפרסם את זה.

כאן טמונה אולי המגבלה המקשה על הקריקטוריסטים הישראלים: הרצון להעביר ביקורת באופן מתוחכם ומרומז, אל ציבור שצורך חדשות מלאות עוצמה בכל דקה. הטרגדיה ב"שארלי הבדו" משכה לפתע את תשומת הלב בישראל אל הקריקטוריסטים המקומיים, הרבה יותר מבימים רגילים.

"אני לא חושב שמשתמשים בנו באופן מסולף", אומר עמוס בידרמן, קריקטוריסט ב"הארץ", "יש זעזוע אמיתי וכן מרצח הקריקטוריסטים בצרפת. היחס היומיומי אלינו לא השתנה – אם אני מעצבן, אני תמיד מקבל איומים בטוקבקים, בטוויטר ובפייסבוק. אנשים נוטים להתרגש מקריקטורה כי הקליטה של הרעיון מאוד מהירה. לא צריך להתחיל לקרוא איזה טרחן, ישר אתה יכול לכעוס".

לעומתו אומר יונתן וקסמן, קריקטוריסט ב"כלכליסט", ש"במדינות דמוקרטיות קריקטוריסטים ישחקו תמיד בתפקיד שולי. ככל שמדינות יהיו יותר דיקטטוריות ועם פחות חופש ביטוי, כך תפקיד הקריקטוריסט יהיה חשוב יותר ומרכזי. גם מבחינת הקהל וגם מבחינת השלטון".

"אני לא הייתי מצייר קריקטורות על מוחמד", מצהיר עמוס בידרמן, "לא בגלל הפחד או האיומים האלימים מצד האסלאם הקיצוני, אלא כי הכלל הכי בסיסי בסאטירה הוא לבקר את השבט שלך. אללה לא מעניין אותי וישו לא מעניין אותי. זה לא עסקי. אם יש לי טענות, הן יופנו כלפי הרבנים, שחלקם גזענים, מיושנים, הומופובים, מושחתים. אני גם חושב שיש עניין משונה בהיטפלות של הקריקטוריסטים של 'שארלי הבדו' לנביא מוחמד. ברור שאני מפחד, חיי חשובים לי יותר מקריקטורה, אבל מעבר לזה אני לא מבין את האובססיה. אני מתייחס לדבר שקרה אתמול ומגיב. עם מוחמד אין שום דבר חדש, מאז ומתמיד הוא היה ותמיד יהיה. אין מבחינתי בסיס לביקורת עדכנית".

וקסמן מסכים איתו: "אני מאמין בחוק הלא כתוב שמותר לצחוק בתוך המשפחה. לגבי משפחות אחרות - אני משאיר להן לטפל בזה בעצמן".

את "שערוריית סטימצקי" בחר וקסמן לתאר בקריקטורה המבוססת על שער שארלי הבדו, כשבמקום מוחמד עומד שם ליברמן ומחזיק בידו שלט שעליו כתוב "Je Suis Opportunist" (בעברית: אני אופורטוניסט) [26 בינואר]. "את מה שהיה לי להגיד על ליברמן אמרתי בקריקטורה", מסביר וקסמן, "מעבר לזה, אל עבודה שאתמול נראתה בנאלית ואפילו כיפית נוסף פתאום ממד אחר - מפלצתי ומעוות. בסופו של דבר הקריקטוריסט הוא איזושהי נורת אזהרה ברורה ומוחשית לגבי עניין הרבה יותר גדול. הרצח בשארלי הבדו היה בעצם מפגש בין שתי ציביליזציות".

בידרמן מצהיר שנמנע בכוונה מלהתייחס לטבח ב"שארלי הבדו" יום אחרי הרצח. "לא רציתי ליפול לגל הקלישאות של המחוות שראינו אחר כך, וממילא מה שהיה לי להגיד היה יותר חמור וחשוב". במקום לאייר, בידרמן בחר לכתוב טור שנשא את הכותרת "אני מפחד מהאסלאם הקיצוני".

עבורו, כך הוא אומר, לא הפחד מכתיב את הקריקטורות. "כי זה עניין של תרבות וגישה בישראל. זו העלבה וולגרית שלא מתייחסת לשום עניין".

גם רייכרט לא רוצה לעסוק במוחמד, "כי אני לא שם. אני לא פוגע, אלא מבקר. למשל, אני אתקוף מחבלים ואת צורת החשיבה שלהם. לא כי הם ערבים, אלא פשוט כי מרבית המחבלים שהרגו יהודים היו ערבים".

"כשאני רוצה להעביר מסר למושאי הביקורות שלי, אני מנסה לעשות את זה בצורה שהצד השני יהיה מסוגל להסתכל על זה", אומר וקסמן, "אני אמנם מצייר קריקטורה, אבל לא מנסה לצייר אותם בצורה קיצונית וגרוטסקית מדי. נכון שלאורך זמן פשוט אי אפשר למנוע פגיעה ברגשות ומתישהו מישהו ייעלב, אבל אני פועל כל הזמן תחת מגבלות עצמיות בכפוף למסר שאני רוצה להעביר. ככל שאהיה יותר בוטה אני אאבד יותר קהל, וככל שזה יגיע ליותר אנשים כנראה שגם זה יהיה עם פחות שיניים. יש עוד הרבה מאוד מגבלות וניואנסים שצריך לתמרן ביניהן. אני מנסה לשמור על שיווי משקל ועדיין להצליח להגיע אל היעד".

More from Yuval Avivi

Recommended Articles