נתניהו מאבד את קלף הביטחון

מאז שנבחר לראשונה לפני 18 שנה לראשות הממשלה במאי 1996, כשהיה בן 47 בלבד, בנימין נתניהו משווק את עצמו כמנהיג חזק ועוצמתי של מדינה קטנה מוקפת אויבים המאיימים להשמידה – הברירה היחידה מול מנהיגים רופסים וחלשים יותר כמו שמעון פרס, אהוד אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק שמהמרים על ביטחון המדינה.

בסך הכל הוביל נתניהו את הליכוד בחמש מערכות בחירות, כשבכולן סיסמת הקמפיין כללה את המילים "חזק", "כוח" או "ביטחון". בבחירות 1996 הביס את פרס, לאחר שהאשים אותו כי יחלק את ירושלים ובעקבות גל פיגועי טרור, עם הסיסמה: "נתניהו - עושים שלום בטוח". באותה התקופה, חודשים ספורים אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין, השלום היה עדיין קלף חזק בציבוריות הישראלית, והקמפיינרים של נתניהו דאגו להכניס אותו לסיסמה. זה עבד.

זו הייתה הפעם האחרונה שבה המילה שלום חמקה אל סיסמת הבחירות של נתניהו. כשהתמודד בפעם השנייה על ראשות הממשלה מול אהוד ברק ב-1999, הוא בחר בסיסמה "מנהיג חזק לעם ישראל". הפעם הוא הובס, כי מולו עמד הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, שנחשב אז ליורשו של רבין.

אחרי ההפסד נתניהו פרש מפוליטיקה, רק כדי לחזור כמה שנים לאחר מכן. בין לבין הוא שיווק את עצמו כאזרח מודאג מול קריסתם של הסכמי אוסלו ותחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. כשחזר לראשות הליכוד והתמודד מול קדימה של אהוד אולמרט ב-2006, אחרי ניצחון חמאס בעזה, הבטיח נתניהו לאזרחים כי לעומת שאר המתמודדים, הוא "חזק מול החמאס". ביום הבחירות הוא התרסק עם הליכוד ל-12 מנדטים בלבד.

האבולוציה של סיסמאות הקמפיין של נתניהו מוכיחה כי לא קרה הרבה מאז 1996. בבחירות 2009, שבהן חזר לעמדת ראש הממשלה, הייתה סיסמת הליכוד: "חזק בביטחון. חזק בכלכלה". במערכת הבחירות האחרונה, כשחבר לאביגדור ליברמן, הצמד שווק תחת הסיסמה: "הכוח להנהיג".

יריביו הפוליטיים במחנה הנגדי באו והלכו, הובסו והתחלפו, עד ששלושה מהם, שבעבר טענו כי הוא מסוכן לישראל, חברו לממשלותיו: אהוד ברק, ציפי לבני ושאול מופז (לתקופה קצרה). נתניהו הצליח לשרוד, בעיקר מאז 2009, באמצעות נוסחת הפלאים של "מנהיג חזק" ו"מר ביטחון" - שלצד עמידה בלתי מתפשרת לכאורה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל שואף לכאורה גם לשלום. החלק השני אפשר למנהיגי השמאל-המרכז להצטרף לממשלותיו מאז 2009.

במשך תקופה מסוימת היה נתניהו גם יקירו של הנשיא לשעבר שמעון פרס, עד שהאחרון הבין שנאום בר אילן הפייסני של ראש הממשלה היה מצג שווא, ושבפועל הוא בולם במיומנות כל יוזמה מדינית. גם בתחום הזה נתניהו פעל על פי הנוסחה שבה הוא מושיט יד לשלום, לפחות למראית עין, וביד השנייה הוא מציב תנאי סף שמונעים תהליך מדיני משמעותי. דרישתו מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית כתנאי למו"מ היא דוגמה לכך.

כך הצליח נתניהו לשרוד פוליטית בשש השנים האחרונות, כשבממשלותיו הימניות מכהנים נציגים בכירים ממחנה השמאל-מרכז. פעם זה אהוד ברק, פעם אחרת אלה הם ציפי לבני ויאיר לפיד. בתחילת הדרך המשותפת הם תמיד מלאי תקווה ויודעים לספר על שיחות משמעותיות עם נתניהו, שבהן הוא הפגין נכונות להתקדם בתהליך המדיני.

מראית העין של החתירה להסכם, כפי שהיה גם בחודשים שבהם מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, התרוצץ באזור, העניקה לנתניהו שקט ביטחוני יחסי בשתי הקדנציות האחרונות. כך הוא יכול היה להתרברב שבשנות כהונתו ערי ישראל שקטות, ושהוא נאבק מבוקר עד לילה בגרעין האיראני. לצדו גם עמד השקט היחסי בין סבבי הלחימה בעזה. כשנתניהו דיבר על השקט הזה והתגאה בו בנאומיו, הוא תמיד פיאר את עוצמתה הצבאית של ישראל ואת חוזק מנהיגותו, והוציא מהמשוואה את העובדה שהאינטרס הפלסטיני באותו זמן היה למנוע טרור מהגדה. סקרי דעת קהל הצביעו על נתניהו שוב ושוב כמתאים ביותר לראשות הממשלה בהבדלים ניכרים מכל מועמד אחר.

אבל מאז יוני האחרון הולך ומתחוור שנוסחאות הקסם של נתניהו ריקות מתוכן. מבצע "צוק איתן" שארך 50 יום וערער את ביטחונם האישי של אזרחי ישראל מעוטף עזה ועד אזור תל אביב, העמיד את ראש הממשלה הוותיק במצב חדש. הוא כבר לא יכול להחמיא לעצמו שבתקופתו לא הייתה אף מלחמה, לעומת אולמרט שיצא לשתי מלחמות. הוא חתום על סבב הלחימה הארוך ביותר בעזה, כשאין בו ניצחון או הכרעה.

בימים אלה נתניהו ניצב בפני מה שמסתמן כאינתיפאדה שלישית. חיילים וצעירים ישראלים נרצחים בערים המרכזיות בפיגועי דקירה ודריסה, ירושלים בוערת, ביישובים הערביים בתוך הקו הירוק האווירה טעונה ונפיצה, ובתחנות הההסעה מוקמו בטונדות ומוצבים שוטרים. מה יספר נתניהו לאזרחי ישראל בקמפיין הבחירות הבא, שככל הנראה יתקיים ב-2015? שהוא הכריע את חמאס? שהוא הביא ביטחון? שהוא עשה שלום בטוח?

אפילו הקלף המנצח שלו, המאבק בפצצה האיראנית, הולך ומאבד מהאפקטיביות שלו כשבווינה מתגבש הסכם בין טהרן למעצמות. יחסי ארה"ב-איראן מתחממים בזהירות, בעוד ראש ממשלת ישראל הפך לאישיות שנואה ונלעגת בבית הלבן. בינתיים נתניהו זנח כל מראית עין של שאיפה להסכם עם הפלסטינים ובנאומיו האחרונים הוא תוקף את אבו מאזן וקורץ שוב ושוב לימין במסרים נציים ואגרסיביים.

עו"ד דב ויסגלס, שהיה ראש לשכתו של אריאל שרון, סיפר בעבר שיוזמת ז'נבה של השמאל דרבנה אותו לגבש את תוכנית ההתנתקות מעזה. זה היה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה כשעשרות אזרחים נהרגו בטרור המתאבדים במרכזי הערים. שרון איבד אז מכוחו בסקרים, ודווקא מהנקודה הזאת, המנהיג שזוהה עם ביטחון לפני הכל גיבש יוזמה מדינית מתונה. כעת כאשר קונספציית המנהיג החזק קורסת, גם נתניהו יכול היה להציע תקווה במקום ייאוש ופחד, אלא שזה כנראה כבר לא יקרה.