האינתיפאדה בירושלים: שקטה, אבל חיה ובועטת

ביום רביעי אחר הצהריים [22 באוקטובר], בעוד תושבי ירושלים עוקבים אחר הדיווחים על מסע פיגועי הטרור באוטווה בירת קנדה, דהרה מכונית פרטית אל תוך תחנת הרכבת הקלה שליד גבעת התחמושת בבירה הישראלית. באותו זמן עצרה הרכבת בתחנה והורידה נוסעים. המכונית, שבה נהג עבדל רחמן א-שלודי, בן 21 מסילואן שבמזרח ירושלים, הצליחה לעלות על הפסים, לעקוף את המחסומים ולדרוס חלק מהנוסעים שירדו זה עתה מהרכבת. בין הנדרסים היו בני הזוג בראון, שנשאו בידיהם את התינוקת בת השלושה חודשים שלהם, חיה זיסל בראון. שלודי המשיך במלאכתו הרצחנית, פגע בעוד כמה נוסעים עד שהתנגש בעמוד, ניסה לפתוח את הדלת, אך זו נתקעה, נחלץ מהחלון והחל להימלט. הוא נורה בידי שני שוטרים שסיירו בסביבה ומת מאוחר יותר מפצעיו.

גם התינוקת, חיה זיסל בראון, שבאה לעולם אחרי סידרה ארוכה של טיפולי הפריה קשים, נפטרה לאחר מכן בבית החולים, שבו אושפזו שבעה בני אדם נוספים, נפגעי הפיגוע, ביניהם אמה של התינוקת המתה. שלודי הוא איש חמאס המתגורר בשכונת מריבה במזרח ירושלים, אשר אליה נכנסו לאחרונה עשרות משפחות יהודיות, שרכשו (באופן חוקי) נכסים שונים בשכונה המאוכלסת בצפיפות בפלסטינים. האירוע הזה, ביום רביעי אחר הצהריים, מהווה שיא חדש במה שמכונה כעת "אינתיפאדה שקטה" או "אינתיפאדה עירונית" המשתוללת במזרח ירושלים בחודשים האחרונים ולועגת לכל מאמציה של משטרת ירושלים להדביר אותה.

למחרת, ביום חמישי בבוקר, כתב שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן את הדברים הבאים בחשבון הפייסבוק שלו: "מתקפות הטרור שהתרחשו אתמול כמעט באותו זמן בשני קצוות של העולם, ירושלים ואוטווה, מוכיחות שוב כי הטרור הוא מגיפה עולמית שיש להילחם בה בעוצמה וללא פשרות. הטרור", לדברי ליברמן, "אינו נובע מבנייה בירושלים, באוטווה, בניו-יורק, במדריד, בלונדון או במומבסה, אלא מהמאבק של האסלאם הקיצוני בעולם המערבי".

ליברמן צודק וטועה בעת ובעונה אחת. הוא צודק בהגדירו את הטרור האסלאמי המשתולל כעת בחלקים נרחבים מהעולם כמאבק בין ציוויליזציות. ישראל אינה קשורה ישירות לכל זה. לא לעליית "המדינה האסלאמית", לא להשתוללות אל-קאעידה, לא לטרור הסלאפי בסיני ולא לכל שאר גילויי הטרור האסלאמי ברחבי העולם. מן העבר השני, ליברמן שוגה בהתעלמו מהנסיבות התומכות שמייצרת ישראל במזרח ירושלים, נסיבות שמלבות את אש הקיצוניות ומפיחות רוח חיים בגחלי הטרור הרוחשים כל הזמן במקום הנפיץ ביותר בעולם, הלא הוא הר הבית ומזרח ירושלים. ליברמן יודע מצוין שמצב עניינים אחר, שבו הממשלה הישראלית בירושלים מנהלת מו"מ אמיתי עם אבו-מאזן, או לחילופין מציגה תכנית שלום אמיתית ואמיצה קבל עם ועולם, או לפחות מכירה בתכנית הסעודית כבסיס למו"מ, יכול היה לסייע להרגעת האוכלוסייה הפלסטינית בבירת ישראל. אבל ממשלה כזו אין בירושלים. מה שיש בה, כרגע, זו אינתיפאדה. שקטה, או עירונית, אבל חיה ובועטת.

במזרח ירושלים חיים בסביבות 350 אלף פלסטינים. מעמדם שונה ממעמד שאר הפלסטינים בגדה המערבית או ברצועת עזה. לפלסטינים הירושלמים יש תעודת זהות ישראלית כחולה, יש להם זכות בחירה, אבל אין להם אזרחות מלאה. הם נהנים מהקצבאות הנדיבות של מערכות הרווחה הישראליות, ממערכת הבריאות הישראלית ומשאר הטבות שאחיהם בשטחים לא מכירים, אבל הם מרגישים אזרחים סוג ב'. הם מביטים סביב, רואים את ההזנחה בשכונותיהם, את התשתיות המתפוררות ובמקביל, את המשך התפשטות ההתיישבות היהודית בירושלים, ומתמרמרים. גם המהומות היומיומיות על הר הבית, שבו מרוכזים כיום כל הקיצוניים הפלסטינים, אינן תורמות להרגעת האווירה.

מצב הדברים בירושלים, נכון לעת הזו, הוא נפיץ ורגיש באופן חסר תקדים כמעט. כפי שנכתב כאן כבר לא מעט פעמים, הרעה האולטימטיבית, אם תבוא, תגיע מכאן. כל הקיצונים מכל הצדדים נשאבים לירושלים כמו פרפרים למדורה. מצד אחד התנועות היהודיות הקיצוניות המקדשות עליית יהודים לתפילה בהר הבית, מצד שני הקיצונים האיסלאמיסטים שרואים בהר הבית קודש קודשים של העולם המוסלמי ולא מוכנים לסבול נוכחות של יהודים בסביבה. אף אחד מהצדדים לא באמת צודק. כל אחד רואה את הדברים מנקודת ראותו הסובייקטיבית, כל אחד מהצדדים שואף למגה פיצוץ ובעירה גדולה, שיזרזו, על פי אמונתו, את "יום הדין". המוסלמים מאמינים שאללה ומוחמד נביאו יפיצו ביום הזה את היהודים לכל עבר וישימו קץ להרפתקה הציונית. היהודים מאמינים שהמשיח יבוא סוף סוף והמוסלמים יושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה. חבל שזכות הדיבור במקומות הנפיצים הללו נתונה אך ורק לקיצונים, כשהרוב הדומם בשני הצדדים מביט בהם בעיניים כלות.

הרכבת הקלה בירושלים, פרויקט הדגל של ראש העיר ניר ברקת, נתפס כעת על ידי המתפרעים המוסלמים כ"סמל השלטון הישראלי" בעיר. הרכבת תוכננה כך שתעבור גם בשכונות הערביות של העיר ותספק שירותי תחבורה מודרניים גם לערביי מזרח ירושלים. הם, משום מה, לא משתפים פעולה. זה חודשים שהרכבת הקלה הפכה מטרה לפעולות הרס ונדליות. קרונותיה הפכו למטרות נעות במטווח אבנים יומיומי קבוע. הנזקים שנגרמים לה, ולעיר ירושלים, אדירים. מדובר במיצג של כפיות טובה פלסטינית מצד אחד, אבל גם בהתגוששות תרבותית, פוליטית, דתית ומדינית מן העבר השני.

בישראל נשמעת קריאה לדיכוי מהיר של האינתיפאדה החדשה הזו, ביד קשה וללא פשרות. זוהי דרישה מוצדקת, אבל הביצוע שלה מסוכן. בכל רגע עלולה חבית אבק השריפה להתפוצץ על כולם, ולייצר געגועים נוסטלגיים ל"אינתיפאדה השקטה". מספיק אירוע חריג שיוצא משליטה על הר הבית, וגורם לכמה הרוגים בצד הפלסטיני, כדי לפתוח על כולנו את שערי הגיהינום. בישראל מבינים את זה מצוין. אבו-מאזן, לעומת זאת, חושש קצת פחות. בנאום מיליטנטי שנשא בסוף השבוע שעבר [17 באוקטובר] הוא קרא לפלסטינים להתגייס להגנת הר הבית, והשתמש במונחים קשים וחסרי תקדים מבחינתו כלפי ישראל ומדיניותה. גם אבו-מאזן הולך כאן על חבל דק ומורט את שערות שפמו של הנמר. בפעם הקודמת, כשהנמר הזה התעורר מרבצו והתחיל להשתולל, ניסה יאסר ערפאת לרכוב עליו. את הסוף, כולנו מכירים. גם אבו-מאזן. איש מאיתנו לא רוצה לחזור לסוף ההוא. אם הדברים יימשכו בקצב הזה, הסוף ההוא יחזור, ביוזמתו, אלינו.