אין מנצחים בעזה, אבל יש מפסידה: הדמוקרטיה הישראלית

כפי שהדברים נראים בשעה זו (3 באוגוסט) ההשקעה הצבאית במלחמה בעזה לא הניבה לצדדים דיבידנדים מדיניים. ישראל לא השיגה את המטרה לטווח הרחוק כפי שהציג אותה ראש הממשלה -  פירוזה של עזה מחומרי לחימה. חמאס, מצדו, לא הצליח לאנוס את ישראל להסיר את המצור הממושך מעל הרצועה. כמו בהתנתקות החד צדדית מעזה ובהתקפות הקודמות על הרצועה ,לאחר ההתנתקות, הרשות הפלסטינית ברמאללה נותרה מחוץ למשחק הפוליטי. במקרה הטוב, הפרטנר היחיד להסדר ארוך טווח בשטחים הכבושים התגלה כלא רלוונטי. במקרה הרע, הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) הצטייר בעיני הציבור שלו כמשת"פ ישראלי. המשא ומתן על פתרון שתי המדינות נראה עתה רחוק יותר מכפי שנראה ערב מבצע צוק איתן.   

בד בבד, מבול הרקטות על האוכלוסייה האזרחית ותרחישי האימים סביב המנהרות דחקו לשוליים את שיח השלום והדו-קיום בקרב החברה הישראלית. רוב עצום של הציבור היהודי בישראל (87 אחוז לפי סקר ערוץ 10) תמך בשבוע שעבר [28 ביולי] בהמשך הלחימה. חמאס רשאי לזקוף לזכותו אוטם מדאיג בלב היהודי-ישראלי. הזדהות עם כאבם של אזרחי עזה וקולות מחאה נגד הרג ילדים ונשים, נתקלו בשבועות האחרונים בתגובות של שנאה ואף במעשי אלימות. נכון, חמאס הוא ארגון פשיסטי אכזרי, ארגון שחיי ילדים - כולל ילדים פלסטינים - הם בעיניו אמצעי כשר למימוש אינטרסים פוליטיים-אידאולוגיים. אכן, פושעי החמאס הפכו בתי ספר, בתי חולים, בתי מגורים ומסגדים למחסני נשק ומסתור לתעלות תקיפה. בריוני החמאס אנסו אזרחים חסרי ישע לשמש להם מגן אנושי. האם אמות המידה המוסריות המפלצתיות הללו מצדיקות את הריגתם של מעל שבע מאות בני ערובה של הארגון?

בעקבות הטבח בסברה ושתילה בלבנון ב-1982 באו יותר מ-200 אלף ישראלים לכיכר מלכי ישראל בתל אביב , כדי לתבוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית. שר הביטחון אז, אריאל שרון, נאלץ להתפטר לאחר שהוועדה מצאה שהוא לא מנע רצח של יותר מ-700 פלסטינים בידי הפלנגות הנוצריות. את סברה ושתילה מחליפות היום רפיח ושג'עיה. הפעם, חיילי צה"ל אינם עדים דוממים למעשים, אלא מבצעיהם, על פי הוראות הממשלה ובתמיכה ציבורית גורפת. על אף שבמבצע צוק איתן אזרחים פלסטינים נהרגים מאש כוחותינו, בהפגנה נגד המלחמה [26 ביולי] בכיכר מלכי ישראל, ששמה הוסב בינתיים לכיכר רבין, נמנו פחות מרבבת בני אדם. דב חנין הוא חבר הכנסת היהודי היחיד שמעז להופיע בהפגנות נגד המלחמה. סיעת האופוזיציה הגדולה, מפלגת העבודה, מעניקה גיבוי כמעט מוחלט למהלכים הצבאיים, ואחדים מחבריה אף מאגפים את נתניהו מימין.

פלסטינים אזרחי ישראל שביקשו למחות נגד המלחמה נעצרו בהמוניהם. לפי בדיקה שערך חבר הכנסת אחמד טיבי, מספרם הגיע ל-680 איש, לא כולל מאות מפגינים מירושלים המזרחית. בשיחה עם אל-מוניטור אמר טיבי שהמעצרים ההמוניים נועדו להרתיע את הציבור הערבי מלהשמיע את קולו. הפטריוטיות של אתר החדשות וואלה תחת הסיסמה ״קודם כל ישראלי״ לא עזרה לכתבת שלהם, אשר נעצרה גם היא בידי השוטרים, בעת שסיקרה את הפגנת השמאל בכיכר רבין. המשטרה גם אינה מצליחה להבטיח את שלומם של אזרחי ישראל הערבים מפני מעשי אלימות של כנופיות גזעניות. אזרחים ערבים בערים מעורבות כירושלים ויפו לפעמים אף מסתגרים בבתיהם מחשש לשלומם.

פעילי שמאל ירושלמים סיפרו לאל-מוניטור שחלק מהסטודנטים הערבים שנרשמו לשנת הלימודים הבאה באוניברסיטה העברית ביטלו את הרשמתםבמקרה אחר, מרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן נדרש להתנצל על כך שבהודעה שהעביר לסטודנטים שלו בדואר אלקטרוני [28 ביולי] הוא התייחס לנפגעים משני הצדדים במלחמה בעזה. פרופסור חנוך שינמן כתב כי הוא מקווה שההודעה "מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה". מספר סטודנטים התלוננו בפני דקאן הפקולטה, פרופסור שחר ליפשיץ,  כי המכתב פגע ברגשותיהם. בעקבות זאת פרסם הדקאן הודעה שבה נאמר כי הוא ״זועזע״ מהמכתב של שינמן, וכי הוא מתנצל, "בשמו ובשם הפקולטה", על שליחת המכתב. הוא התחייב כי "הנושא יטופל בחומרה הראויה". הוא ציין כי מכתבו של פרופסור שינמן מנוגד לערכי האוניברסיטה וכי ״מדובר בשימוש לרעה בכוח הנתון למרצה לניצול הבמה שניתנה לו כמורה לתורת המשפט, כדי לשגר מסרים המשקפים את עמדותיו, באופן שפגע באופן קשה ברגשות הסטודנטים ובני משפחותיהם".

פוליטיקאים ועיתונאים שנחשבים ל"מרכז" מדברים בשפה אחידה - שפה מיליטריסטית-פטריוטית. הם מתחרים איש ברעהו בחלוקת מחמאות עצמיות על "חוסנו של הציבור". אכן, ברחובות הערים ובכבישים נראו כרזות תמיכה בצה"ל ודגלי ישראל לרוב. ואולם, התקפות הרקטות פגעו בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. חופש הביטוי, ציפור הנפש של חברה דמוקרטית, נהפך לנושא שנוי במחלוקת. מפגינים נחשפים לאלימות של פלנגות ימניות קיצוניות. לפחות במקרה אחד עקבו בריונים אחר מפגינה והפליאו בה את מכותיהם בפתח ביתה. הרשתות החברתיות גדושות בתגובות גסות, גזעניות ומאיימות.

דוגמה קיצונית למחלה הקשה שפקדה את הדמוקרטיה הישראלית היא החלטתה חסרת התקדים של ועדת האתיקה של הכנסת להרחיק מבית המחוקקים לחצי שנה את נבחרת הציבור הערבייה, ח"כ חנין זועבי. זועבי נענשה על כך שאמרה כי רוצחיהם של שלושת הנערים שנחטפו ליד חברון אינם טרוריסטים ודיברה בזכות  התנגדות עממית נגד הכיבוש הישראלי.

לקריאה להגביל את חופש הביטוי שותפים לא מעט עיתונאים בכירים. אראל סג"ל כתב כאן
כי "בשעה שישראל במלחמה, בשעה שמיטב בנינו לוחמים בחירוף נפש נגד ארגון טרור איסלמו-פשיסטי שמתחבא מאחורי נשים וילדים, יש לשים גבול לחופש הביטוי". לדבריו, חוות דעתה של  זועבי בראיון לרשת אל-ג'זירה ב-19 ביולי, שלפיה העורף הישראלי לא יעמוד בעימות ממושך, כמו גם המחמאה שחלקה ליכולת העמידה של חמאס - חצו את גבולות חופש הביטוי המותרים בדמוקרטיה מתגוננת. 

מתי גולן, בעל טור נחשב ביומון הכלכלי גלובס ומי שהיה עורך המשנה של "הארץ", אינו מסתפק בהרחקתה של זועבי מהכנסת. הוא הציע לעצור לאלתר את חברת הכנסת, בלא משפט, עד לסיום המלחמה. רק אז, כתב גולן, יש להחליט אם להעמידה לדין. גולן ממליץ על הליך דומה נגד בעל הטור בהארץ, העיתונאי גדעון לוי, שמסרב לאמץ את הכלל "שקט יורים", ואף העז לפרסם מאמר ביקורת על הטייסים בכותרת "הרעים לטייס". לאחר שהותקף בידי עוברי אורח והוצף באיומים על חייו, החליטה הנהלת "הארץ" להצמיד ללוי מאבטח. אכן, דמוקרטיה מתגוננת. אם  תרצו, תמונתם של לוי והמאבטח הצמוד שלו היא תמונת הניצחון של המלחמה הזאת - ניצחונם של האלימות והפשיזם.