ישראל-פלסטין: מדינה דו-לאומית בהתהוות

ראש הממשלה בנימין נתניהו שוקל שינוי משמעותי במדיניות שלו כלפי הסוגיה הפלסטינית. מנאום בר-אילן (2009) ועד שיחות השלום בתיווך מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, תמך מנהיג הימין בישראל בפתרון שתי מדינות לשני עמים. זאב ז'בוטינסקי התהפך בודאי בקברו, בעוד שותפיו האידאולוגיים של נתניהו בליכוד התקשו להאמין למשמע אוזניהם. בתחילה נראה שגם הממשל האמריקאי חשד בכוונותיו של ראש הממשלה, שלא לדבר על הפלסטינים עצמם.

עם זאת, בשיחות חשאיות שניהל לאחרונה עם קרי הפגין נתניהו גמישות מפתיעה בשאלת גבולותיה של המדינה הפלסטינית העתידית. על פי מקורות בכירים במחלקת המדינה, מנהיג הליכוד הסכים לכך שהגבולות העתידיים יתבססו על קווי 67', כולל חילופי שטחים בהסכמה הדדית. נתניהו אכן הפגין נכונות להתקדם לקראת פתרון שתי המדינות, אף שעדיין התווה תנאים לא-מציאותיים בכל הקשור לגודלם של גושי ההתיישבות ולעתידה של ירושלים.

אולם כעת, בכירים המקורבים לראש הממשלה מדברים בלשון עבר על האפשרות של שתי מדינות. לדבריהם, נתניהו ימשיך לדבר על פתרון זה לכל היותר כמס שפתיים המיועד לאוזניהם של חברי הקואליציה המתונים, וכן בדיאלוג הרעוע עם וושינגטון. ראש הממשלה צפוי לחזור ולהתמקד בטיעונים המבוססים על מדיניות של מגננה, ולהזהיר מפני סכנת "חמאסטן" בעזה ובגדה המערבית. הוא גם יקרא לקהילה הבינלאומית לתמוך בפירוז הדרגתי של רצועת עזה, וידרוש פיקוח ישראלי בלבד על כל פירוז עתידי בגדה המערבית, שמכל הבחינות כמוהו כהמשך הכיבוש. גם התנחלויות יורחבו, ללא תרועת חצוצרות אבל ביתר שאת.

מקורות בכירים בליכוד הקרובים לארגוני המתנחלים, טוענים שהם שוקדים על תוכניות קונקרטיות שתהוונה חלופה לפתרון שתי המדינות. לאזרחים פלסטינים תהיה אזרחות בשטח פלסטיני אוטונומי, שיורכב מ-40 עד 50 אחוז מהגדה המערבית. אזרחות ישראלית תוצע רק ל-50 אלף פלסטינים המתגוררים כיום בשטח C. על פי אותם חוגים פוליטיים בימין, ישראל תסייע לאוטונומיה הפלסטינית לצמוח כלכלית, כחלק ממה שמוגדר "שלום כלכלי".

ראש הממשלה מודע לקיומן של תוכניות אלה, אבל כהרגלו הוא אינו מאמץ אותן, כמו גם לא את פתרון שתי המדינות.

ישנן כמה סיבות לחזרתו של "ביבי הישן": חוסר האמון הגובר והולך בנשיא הפלסטיני אבו מאזן כפרטנר; מידה דומה של חשדנות כלפי ממשל אובמה (לכן לא קשה לנחש במי נתניהו תומך בסתר ליבו בבחירות אמצע הכהונה לקונגרס); ואולי הסיבה החשובה יותר לשינוי המדיניות הבלתי-מוצהר הזה טמון בהערכה בקרב מקורבי ראש הממשלה, על פיה יתכן והבחירות בישראל יוקדמו - ואולי אף רצוי שכך - ל-2015. במחנה נתניהו סבורים כי זו הדרך הטובה ביותר להבטיח לו קדנציה שלישית. כעת עליו לשוב ולהושיט את ידו לבסיס הבוחרים הטבעי שלו בימין, ולאזן את הדימוי המתון יחסית שאפיין את התנהלותו עד כה במלחמה בעזה.

מטבע הדברים, נתניהו לא יעלה את נושא המדינה הדו-לאומית, אף שנראה כי זה הכיוון שאליו הוא מוביל במדיניות שלו. בהנהגה הפלסטינית מודעים היטב לכיוון הזה, ולאמיתו של דבר מעולם לא חשבו אחרת. גם ברמאללה מדברים על מדיניות שתוביל למדינה דו-לאומית; היא נפוצה בקרב החוגים האלה: מנהיגי פתח ותיקים, שאבדו את התקווה בפתרון שתי המדינות; בכירים המקורבים לאבו מאזן, שרוצים למנף את האפשרות של מדינה דו-לאומית כאמצעי לחץ טקטי על ישראל ועל ארצות הברית; והנצים בתוך ההנהגה הצעירה של פתח, שמאמינים בחזון שכזה הלכה למעשה, ואף תולים תקווה ביתרון הדמוגרפי של הערבים.

אם כן, בפלסטין יש שאינם פוסלים את האפשרות הזו, ואחרים אף מעדיפים אותה. קברניטי המדיניות הפלסטינית כבר החלו להתכונן לקראת התהליך הזה של כינון מדינה דו-לאומית. התוכניות שלהם מתמקדות בחלוקת הכוח והסמכויות בין חלקיה הישראליים והפלסטיניים של המדינה הדו-לאומית. הם נועצים במומחים לחוק הבינלאומי כדי להבטיח באמצעות הקהילה הבינלאומית שוויון זכויות לאזרחים הפלסטינים. הם שוקלים קמפיין שיתנגד למדינת אפרטהייד, ויאמץ את המודל הדרום-אפריקאי אל פלסטין.

בכירים בממשל האמריקאי מודעים היטב אף הם לשינויי המדיניות הללו, הן בירושלים והן ברמאללה. לדעתם של בכירי מחלקת המדינה, הנטייה לכיוון מדינה דו-לאומית היא מציאותית ומסוכנת מאי-פעם. הם אינם מאמינים שמדינה דו-לאומית ושוות זכויות אכן מציאותית, ועל כן מזהירים - כפי שעשה גם מזכיר המדינה קרי - מפני יצירתה של מדינת אפרטהייד בישראל. אפשרות שכזו לא רק תעמוד בסתירה למדיניות הבינלאומית של הנשיא ברק אובמה בנושא זכויות האדם, היא גם תסכן את האינטרסים של ארצות הברית באזור ובעולם כולו. יחסי ארצות הברית וישראל יעמדו בפני ביקורת קשה מצד כל מדינות ערב, כמו גם מצד האיחוד האירופי.

האם האפשרות הזו מסוכנת דיה כדי לדחוק בממשל האמריקאי לצאת שוב ביוזמת שלום רצינית שתתמוך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים? סביר להניח שהתשובה לכך שלילית. אבל אולי הדבר יוביל, לכל הפחות, למסרים תקיפים יותר מהחדר הסגלגל וממחלקת המדינה, כדי לשכנע הן את משרד ראש הממשלה בירושלים והן את המוקטעה ברמאללה לדבוק במדיניות שלפחות תשאיר את הדלת פתוחה לפתרון של שתי המדינות, ולהימנע מפעולות חד-צדדיות שישיגו את ההפך.