תקוע בשנות ה-90: מחנה השלום ממשיך לאבד את הציבור

בתום הפגנת ארגוני השמאל במוצאי שבת (16 באוגוסט) בכיכר רבין, הפיץ מזכ"ל שלום עכשיו הודעה קצרה לעיתונאים, שבה נאמר כי הוא וחבריו מופתעים ומעודדים ממספר המפגינים הגדול, וכי "הערב השמאל הוכיח כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". אלא שהמזכ"ל יריב אופנהיימר נשמע בהודעה כמי שבעיקר מנסה לעודד את עצמו, שכן בהפגנת המחאה נגד מבצע צוק איתן, שנערכה תחת הכותרת "משנים כיוון לשלום", נכחו במקרה הטוב כ-7,000 מפגינים בסך הכל.

אופנהיימר עומד בראש התנועה שארגנה לפני 32 שנה את "הפגנת ה-400 אלף" אחרי הטבח בסברה ושתילה בזמן מלחמת לבנון הראשונה. הוא דווקא צריך להיות מודאג ממגמת התכווצותו של מחנה השלום, והתרחקותו המתמשכת מהמיינסטרים הישראלי. בהפגנה ההיא ב-1982 נאמו דמויות מרכזיות ממפלגת העבודה שהייתה אז באופוזיציה, כמו יצחק רבין ושמעון פרס. בעצרת במוצאי שבת לא היה זכר ליו"ר מפלגת העבודה, ח"כ יצחק הרצוג, או לבכירים אחרים מהמפלגה.

הפוליטיקאים שנאמו היו יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון, ויו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה: זה היה תמהיל פוליטי שמיקם את ההפגנה מראש בשמאל הרדיקלי. קשה שלא להיזכר גם במפגן הכוח של מחנה השלום בעצרת לתמיכה בהסכם אוסלו, שבה נרצח רבין ב-4 בנובמבר 1995, כך גם בשנים שלאחר מכן בעצרות ההמוניות שנערכו לזכרו.

מזה שנים שמחנה השלום אינו מצליח להוציא מספר משמעותי של מפגינים לרחובות. הפעם האחרונה שכיכר רבין התמלאה עד גדותיה בציבור הזה הייתה בליל בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה במאי 1999, לאחר שהביס את בנימין נתניהו. מול המון משולהב, שהגיע בספונטניות לכיכר שבה נרצח ארבע שנים קודם לכן ראש הממשלה, נשא ברק את נאום הניצחון שבו אמר את המילים הבלתי נשכחות: "זהו שחר של יום חדש".