תקוע בשנות ה-90: מחנה השלום ממשיך לאבד את הציבור

בתום הפגנת ארגוני השמאל במוצאי שבת (16 באוגוסט) בכיכר רבין, הפיץ מזכ"ל שלום עכשיו הודעה קצרה לעיתונאים, שבה נאמר כי הוא וחבריו מופתעים ומעודדים ממספר המפגינים הגדול, וכי "הערב השמאל הוכיח כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". אלא שהמזכ"ל יריב אופנהיימר נשמע בהודעה כמי שבעיקר מנסה לעודד את עצמו, שכן בהפגנת המחאה נגד מבצע צוק איתן, שנערכה תחת הכותרת "משנים כיוון לשלום", נכחו במקרה הטוב כ-7,000 מפגינים בסך הכל.

אופנהיימר עומד בראש התנועה שארגנה לפני 32 שנה את "הפגנת ה-400 אלף" אחרי הטבח בסברה ושתילה בזמן מלחמת לבנון הראשונה. הוא דווקא צריך להיות מודאג ממגמת התכווצותו של מחנה השלום, והתרחקותו המתמשכת מהמיינסטרים הישראלי. בהפגנה ההיא ב-1982 נאמו דמויות מרכזיות ממפלגת העבודה שהייתה אז באופוזיציה, כמו יצחק רבין ושמעון פרס. בעצרת במוצאי שבת לא היה זכר ליו"ר מפלגת העבודה, ח"כ יצחק הרצוג, או לבכירים אחרים מהמפלגה.

הפוליטיקאים שנאמו היו יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון, ויו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה: זה היה תמהיל פוליטי שמיקם את ההפגנה מראש בשמאל הרדיקלי. קשה שלא להיזכר גם במפגן הכוח של מחנה השלום בעצרת לתמיכה בהסכם אוסלו, שבה נרצח רבין ב-4 בנובמבר 1995, כך גם בשנים שלאחר מכן בעצרות ההמוניות שנערכו לזכרו.

מזה שנים שמחנה השלום אינו מצליח להוציא מספר משמעותי של מפגינים לרחובות. הפעם האחרונה שכיכר רבין התמלאה עד גדותיה בציבור הזה הייתה בליל בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה במאי 1999, לאחר שהביס את בנימין נתניהו. מול המון משולהב, שהגיע בספונטניות לכיכר שבה נרצח ארבע שנים קודם לכן ראש הממשלה, נשא ברק את נאום הניצחון שבו אמר את המילים הבלתי נשכחות: "זהו שחר של יום חדש".

ברק, "ראש מחנה השלום", חזר כעבור שנה מושפל מכישלון ועידת קמפ דיוויד עם יאסר ערפאת. זמן קצר לאחר מכן האינתיפאדה השנייה פרצה. יו"ר העבודה התרסק פוליטית וציבורית, ומחנה השלום ספג מכה קשה שעוד לא הצליח להתאושש ממנה עד היום. ברק האשים את ערפאת בפיצוץ השיחות ובעידוד האלימות, והצליח לצרוב היטב בתודעה הישראלית את האמירה שלפיה בצד הפלסטיני "אין פרטנר".

בו בזמן ישראלים רבים אינם מודעים דיים לכך שמפעל ההתנחלויות ממשיך לשגשג, כשמספר המתנחלים  עלה מ-200 אלף ב-2001 ל-325 אלף כיום.  

האינתיפאדה השנייה גבתה את חייהם של כ-1,100 ישראלים בפיגועי טרור רצחניים במרכזי הערים. היא הרחיקה את הציבור הישראלי מרעיון שתי מדינות לשני העמים, שעליו הייתה בנויה התפיסה המדינית של השמאל הציוני בישראל. הפרדיגמה הזאת קמה לתחייה בימי אהוד אולמרט בראשות הממשלה, כשהוא הציע ליו"ר הרשות אבו מאזן הצעה מרחיקת לכת לחלוקת הארץ. לאחר שגם אולמרט קיבל מהפלסטינים כתף קרה, מחנה השלום הובך שוב. לטענה של אבו מאזן כי לא קיבל את ההצעה היות ואלה היו דמדומי שלטונו של אולמרט, הציבור בישראל כבר לא רצה להקשיב.

בעצרת הזיכרון לרבין ב-2006, חודשיים לאחר תום מלחמת לבנון השנייה, נאם הסופר דוד גרוסמן ששכל את בנו אורי במלחמה. גרוסמן הפציר באולמרט לעשות שלום עם הפלסטינים, וכך אמר: "לך אל הפלסטינים מר אולמרט, אל תחפש כל הזמן סיבות מדוע לא לדבר איתם. על ההתכנסות החד צדדית ויתרת, טוב עשית. אבל אל תשאיר חלל ריק. הוא יתמלא מיד באלימות, בחורבן. דבר אליהם, תן להם הצעה שהמתונים שבהם יוכלו לקבלה... הגש להם הצעה כזו שיהיה עליהם להחליט אם הם נענים לה או שהם מעדיפים להישאר בני ערובה של האיסלאם הפנאטי. בוא אליהם עם התוכנית האמיצה והרצינית ביותר שישראל מסוגלת להציג ולהציע".

אולמרט, שעמד בראש מפלגת קדימה, כאילו מילא אחר תחינתו של גרוסמן, והיה לראש הממשלה הישראלי שהיה מוכן "ללכת הכי רחוק" למען הסכם קבע עם הפלסטינים.

מאז הפך גרוסמן לקולו של מחנה השלום, והוא מקפיד להשתתף בכל הפגנה הנושאת מסר זה, ומרבה לכתוב מאמרי דעה ברוח זו בעיתונים. גם במוצאי שבת האחרונה לא נפקד מקומו בהפגנה, והוא היה הנואם המרכזי. גרוסמן קרא לממשלה להציע לפלסטינים "תוכנית גדולה, מרחיקת ראות, מניבה, שיהיו בה הצעות ממשיות".

העניין הוא שגם הציבור במרכז שרוצה תהליך מדיני, כמו מצביעי יש עתיד ואפילו מפלגת העבודה,  אומר לעצמו "הרי כבר היינו בסרט הזה. כבר הצענו את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר, וקיבלנו בתמורה טרור". האמירות האלה כבר אינן נשמעות רק בימין, ולמחנה השלום שהפגין במוצאי שבת אין עליהן תשובות משכנעות. הפער הזה התחדד על רקע שבועות של ירי רקטות ופצמ"רים על אוכלוסייה אזרחית, בעוד סבב אלימות בין ישראל לחמאס.

בציבור הישראלי קיימת תחושה כי מחנה השלום קפא בזמן, וכי הוא מקובע בתפיסות שנוצרו בשנות ה-90 בזמן המשא ומתן באוסלו וההסכמים עם הרשות. תומכי השלום לא חידשו את מסריהם, לא רעננו את רעיונותיהם ולא גיבשו פרדיגמה מעודכנת שתוכל לפרוץ את המבוי הסתום המחשבתי בחיפוש אחר פתרון מדיני. בשלב הזה, לא נראה כי הם יצליחו לייצר משקל נגד לימין המתחדש של נפתלי בנט. במקום לחזור ולהיות רלוונטי, המחנה החשוב שהלך תמיד בראש ציבור השמאל והתווה את דרכו, ממשיך לאבד קשר עם הציבור.