נתניהו נלחם על עתידו הפוליטי

מעולם, גם לא בתקופת ה"הערכה מחדש" של הנשיא ג'ראלד פורד, או אי אישור הערבויות הבינלאומיות של ג'ורג' בוש האב, לא היה מצב כזה ביחסים בין ישראל לארה"ב. הכוונה היא בעיקר לסגנון. מערכת היחסים בין אמריקה לבת בריתה הקטנה במזרח התיכון ידעה עליות ומורדות, היו גם רגעי שפל קשים יותר מהמצב הנוכחי, אבל אף פעם זה לא הפך לקטטה מלוכלכת כל כך. הצדדים ידעו לשמור על כבוד הדדי, לכבס את הכביסה המלוכלכת בתוך החדר, לייצר מראית עין של שליטה במצב כלפי חוץ. ובכן, לא עוד.

יחסי נתניהו-אובמה מחולקים לכמה פרקים: בראשית הייתה החשדנות ההדדית והטינה הכבושה. אחר כך באה תקופה ארוכה של סטטוס קוו, ובעקבותיה פריחה יחסית לאחר הקפאת הבנייה בשטחים. הקדנציה הנוכחית החלה בירח דבש, לאחר חידוש המשא ומתן והאופטימיות שהחדיר בכולם ג'ון קרי (אופטימיות שלא היה לה שום ביסוס בשטח). קריסת המשא ומתן הביאה גם לקריסת היחסים והאמון ההדדי, שהגיע לרמתו הנמוכה ביותר בכל הזמנים. נפתח מאבק גלוי, כולל הצהרות הדדיות והדלפות מקורבים ארסיות.

עכשיו נכנסנו לשלב האחרון והרע מכולם: שלב המלחמה המלוכלכת, הטריקים הקטנים, המרפקים המחודדים. שני הצדדים איבדו כל רסן, הפשילו שרוולים והמטרה הנוכחית שלהם היא להזיק ככל האפשר לצד השני. אין חוקים, אין כללים, הכל מותר. אם נקביל את מערכת היחסים הזו לבני זוג נשואים, הרי שבשלב הבא הגבר (או האישה) עוזבים את הבית, עורכי הדין מסתערים על חשבונות הבנקים ומתחילים להטיל עיקולים. דבר כזה טרם נרשם ביחסי ארה"ב-ישראל.

ביום שני השבוע [2 ביוני] ישב ראש הממשלה נתניהו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לדיווח עונתי. הוא נשאל על ידי זהבה גלאון, יו"ר מרצ, מה יקרה כשהפלסטינים יציגו את ממשלת הפיוס שלהם. מתשובתו של נתניהו ניתן היה ללמוד שהוא משוחח עם האמריקאים (ג'ון קרי) והם הבטיחו שיבדקו וישקלו את העניין לפני שיגיבו. נתניהו היה משוכנע שארה"ב לא תמהר להכיר בממשלה הפלסטינית. הוא התעלם מהחומר המודיעיני, מהסימנים בשטח, מההתראות השונות, והסתמך על מה שקרי, לדבריו, הבטיח לו. אפילו כאן, בעמודים האלה, נכתבה הערכה שהאמריקאים יהיו ראשוני המכירים בממשלת הפיוס הפלסטינית, אבל ביבי בשלו.

הממשלה הפלסטינית הוצגה כעבור כמה ימים וארה"ב אכן הייתה הראשונה להכיר בה. נתניהו ספג חבטה בפרצוף. בתגובה, שחרר לבנייה  אלפי יחידות דיור במזרח ירושלים ובשטחים, במהלך שנתפס כהתרסה בוטה, פומבית, מול האמריקאים. השגריר האמריקאי בישראל, דן שפירו, התראיין בגלי צה"ל וטען שישראל העבירה לרשות הפלסטינית חצי מיליארד שקל (כספי החזרי מיסים) לאחר שהממשלה החדשה הוצגה. אם הממשלה הישראלית מבצעת מהלך כזה, מה הם רוצים מאיתנו, שאל שפירו.

ישראל, בתגובה, הכחישה וטענה כי הכספים הועברו יממה אחת לפני הצגת הממשלה. האמריקאים לא נשארו חייבים והתעקשו: הכספים הועברו ביום בו הוצגה הממשלה הפלסטינית, בשעה 16:30 אחר הצהריים. כך נמשכת מלחמת ההשמצות והגידופים הללו עד עצם הרגע הזה. נתניהו משגר את מקורביו, בראשות השר לענייני מודיעין יובל שטייניץ, להתראיין נגד הממשל האמריקאי ולהתריס נגד המדיניות של אובמה בפה מלא. האמריקאים, מצידם, מתדרכים בחופשיות נגד התנהלות ממשלת נתניהו.

במקביל, הידיעה על בניית אלפי יחידות דיור בשטחים מתפשטת כאש בשדה קוצים, אירופה נערכת לגינוי גורף של ישראל ותעיין, בוודאי, מחדש באפשרות להטיל על ישראל סנקציות. נתניהו, מצידו, מחזיר לשימוש את לכסיקון הביטויים הימני-לאומני עליו גדל והתחנך וממנו התרחק בשנותיו כראש ממשלה. אין עם מי ועל מה לדבר, אמר באותה ישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, הם מדברים עכשיו על יהודה ושומרון, אבל בשלב הבא הם ידברו על זכויות הבדואים בגליל ובנגב. הם רוצים את תל אביב.

כשראש ממשלה בישראל מדבר בסגנון הזה, הוא בוודאי יודע משהו שאנחנו לא. מה שנתניהו יודע, או מעריך, זה שממשלתו מתחילה לגלוש לכיוון בחירות. בבחירות הוא יצטרך להסתער מחדש על הבסיס האלקטורלי שלו, על ה"בייס", בסיס שמתכרסם מאוד על ידי יריבים כנפתלי בנט, שכובש את הימין בסערה. נתניהו עלול למצוא את עצמו בבחירות הקרובות בלי אג'נדה ברורה, בלי בסיס אלקטורלי, כשבנט מזנב בו מימין, ליברמן משמאל, ועוד לא דיברנו על משה כחלון, השר לשעבר הפופולארי מהליכוד, שפרש נוכח היחס של נתניהו אליו ומקים בימים אלה מפלגה חדשה. נתניהו נלחם באמריקאים, אבל הוא בעצם נלחם על עתידו הפוליטי, על מעמדו כ"מנהיג הימין", על הישרדותו.

על רקע המהומה הזו, בולטת שבעתיים דמותו החדשה-ישנה של אביגדור ליברמן, כפי שפורטה כאן במאמר הקודם. לקראת סוף השבוע הבהיר ליברמן מחדש למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על החזון של הסדר אזורי. "לא עוד פלסטינים תחילה", אומר ליברמן, "יש לישראל שלוש בעיות מרכזיות במזרח התיכון. העולם הערבי, הפלסטינים וערביי ישראל. אנחנו מוכנים ורוצים לפתור אותן, אבל רק ביחד, במהלך אחד משולב. יש במזרח התיכון פוטנציאל אדיר, תארו לעצמכם את הידע הטכנולוגי והמדעי הישראלי משתלב עם העוצמה הפיננסית בסעודיה ובמפרץ. אבל העולם הערבי חייב להתעשת ולהבין שצריך לצאת מהארון ולהתחיל לדבר בגלוי. אני מדבר על יחסים דיפלומטיים ויחסי מסחר מלאים. אפשר יהיה לפתור גם את הבעיה הפלסטינית וגם את הבעיה שיש לנו עם ערביי ישראל".

מי שממתין לשלום העולמי שיפרוץ בכל רגע, יכול להירגע. בסך הכל מדובר כאן על שרטוט מחדש של קווי המתאר הפוליטיים בישראל. בנט מימין, ליברמן במרכז, ונתניהו? מנסה להידחק איפשהו בין שניהם. כרגע, הקטטה הזו מתבצעת על חשבון האמריקאים והאירופים. צריך לקוות שבקרוב מאוד היא לא תהיה על חשבוננו, הישראלים.