הפרופ' רובינשטיין: החינוך הממלכתי-דתי הולך לכיוון לאומני

"מאוד מוזר בעיני שנושא הנגישות של ההשכלה הגבוהה עבור השכבות החלשות בחברה, כדרך לצמצום פערים, כמעט שלא עולה לדיון בכנסת. זה מאוד מטריד אותי. מדוע בן של עו"ד או רופא בעל אמצעים, שמתקבל לאוניברסיטה על סמך ציוניו הגבוהים בגלל שלמד בבתי ספר מעולים, היו לו מורים פרטיים ובקיץ נשלח ללמוד אנגלית ב'סאמר סקול' – לומד במוסד מסובסד, ואילו סטודנט אתיופי, שציוניו נמוכים בגלל שלא בא מרקע מבוסס, לא יוכל ללמוד באותה אוניברסיטה ואינו זכאי לתמיכה? זוהי שאלה שלא זכיתי לקבל עליה תשובה ממשרדי החינוך והאוצר, כי אין תשובה שתסביר את העיוות הזה".

הדברים האלה, שנאמרים על ידי הפרופ' אמנון רובינשטיין, לשעבר שר החינוך וחתן פרס ישראל למשפטים, הם תולדה של ניסיון של עשרות שנים באקדמיה הישראלית וקריירה פוליטית עשירה כשר וכחבר כנסת, אבל בעיקר של השקפת עולם מגובשת על צדק חברתי בחינוך ובמשפט.

הרבה לפני שהמחאה החברתית נכנסה לחיינו בקיץ 2011, הצליח רובינשטיין לראות את חוסר הצדק והעיוותים האלה דווקא ממקומו בלבה של האליטה האקדמית האשכנזית והמבוססת. כשר חינוך בממשלת רבין השנייה הוא הוביל את מהפכת המכללות שסדקו את ההגמוניה של הממסד האקדמי האוניברסיטאי, ואפשרו גם לבעלי הישגים נמוכים בבחינות הבגרות ובמבחן הפסיכומטרי לזכות בהשכלה גבוהה.

כיום הפרופ' רובינשטיין הוא מרצה וחוקר בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. לאחרונה הוא פרסם את הספר "סדקים באקדמיה", מחקר שערך יחד עם המשפטן יצחק פשה  - המתמודד עם הבעיות המרכזיות של האקדמיה הישראלית. בספר יש התייחסות רחבה להיעדר שוויון ההזדמנויות המובנה בה. לרגל סיום שנת הלימודים, הפרופ' רובינשטיין מספר בראיון לאל-מוניטור על הבעיות והסכנות באקדמיה ובחינוך הממלכתי-דתי בישראל.

אל-מוניטור: אינך מטיל משקל כבד מדי על חלקה של האקדמיה הישראלית בשימור הפערים החברתיים?

רובינשטיין: הרבה נושאים הטרידו אותי במהלך חיי הציבוריים, אבל אני שם בעדיפות גבוהה את הפערים שנוצרו בין מרכז לפריפריה ובין אשכנזיים למזרחיים באקדמיה.

תמיד הפליא אותי שהנושא של נגישות להשכלה גבוהה עבור שכבות רחבות בכלל אינו עולה לדיון ציבורי, ולא נמצא על סדר יומה של הכנסת. הפליא אותי תמיד שהשמאל הציוני שותק לנוכח סגירת שערי האוניברסיטאות עבור אוכלוסיות מוחלשות. זה אף פעם לא היה על בסיס אתני, אבל שיטת המיונים הייתה כזאת שרק בני האליטה החזקים ביותר יכלו לבוא בשעריהן - לא על בסיס אתני, אלא בגלל מבחני הקבלה.

הסלקציה הזאת לכאורה נראית אובייקטיבית, אבל היא חמורה ביותר. זו לא סלקציה על פי מבחן כספי, שאת זה עוד ניתן להשיג, אלא על סמך נתונים שלבחור או בחורה שגדלו ברקע פריפריאלי אין שליטה עליהם בגלל שלא היו להם מורים פרטיים ולא שלחו אותם בקיץ ללמוד אנגלית.

כשר חינוך יזמתי, למרות הביקורת על כך שאני פוגע במצוינות, את מהפכת המכללות. הממסד האקדמי כמובן התנגד לזה, אבל התוצאה היא שמספר הסטודנטים גדל מתחילת שנות ה-90 באופן דרמטי מ-70 אלף ל-300 אלף. זה שינה את פני ההשכלה הגבוהה בישראל, אבל זה לא מספיק.

אל-מוניטור: למה זה לא מספיק? הרי שברתם את הקרטל.

רובינשטיין: זה בגלל מבנה המימון המעוות של מוסדות ההשכלה הגבוהה, שבאופן מפליא נותן עדיפות לבני האליטות בעלי האמצעים על פני השכבות החלשות. בני השכבות המבוססות יכולים ללמוד במקומות מסובסדים על ידי הממשלה, ואותו אתיופי, שלא התקבל לאוניברסיטה בגלל שיטת מיונים לא שוויונית, גם לא יוכל ללכת למכללה כי הוא יתקשה לממן לימודים כאלה במוסד שאינו מסובסד.

כאן המדינה הייתה צריכה להיכנס ולדאוג לסיוע כספי למי שאין לו. זו הדרך הנכונה לצמצום פערים חברתיים.

צריך להסתכל על ארה"ב ואירופה כמודל. בארה"ב, מולדת האוניברסיטאות הפרטיות, קיימת סוכנות פדרלית מיוחדת של מלגות לסטודנטים נזקקים גם במוסדות פרטיים. מפליא בעיניי ששאלת זכות הגישה ללימודים גבוהים, למרות חשיבותה, כמעט שלא נידונה במחקרים אקדמיים בישראל.

לצערי, הפסדנו בבחירות אחרי רצח רבין, ולא הספקתי לבצע את כל הרפורמות. תכננתי לשנות את מבנה ההשכלה הגבוהה כך שכל תלמיד יזכה לסיוע כספי לפי מצבו. אני מעריך מאוד את האקדמיה הישראלית, וכמובן שבלי מכון ויצמן והטכניון היינו נראים אחרת, אבל  האקדמיה אינה נמדדת רק בהישגים מדעיים. יש לה גם תפקיד חברתי בצמצום פערים. זה מאוד מקובל היום בעולם. אפשר לראות זאת בהצהרות שרי חינוך אירופאים.

אל-מוניטור: והפערים בין מזרחים לאשכנזים באקדמיה בכל הפרמטרים, הם חלק מאותו עיוות?

רובינשטיין: בזמן שכיהנתי כשר חינוך נחשפתי בעוצמה גדולה לשתיקת השמאל הציוני נוכח הפערים בחינוך, ולהבדלים בין אשכנזים למזרחים בכל הקשור לנגישות ללימודים אקדמאים. בשנים האחרונות נחשפתי למחקר של הד"ר יפעת ביטון, שמצביע בין השאר על כך שרק שישה אחוזים מהסגל בפקולטות למשפטים הם מזרחיים, ורק תשעה אחוזים מכלל הסגל האקדמי הוא מזרחי. זה לא הגיוני ומעוות בכל פרמטר.

זה נובע לדעתי גם מהמחלה הישראלית של חבר מביא חבר, וזה כנראה כולל גם חבר לדעה. זה כמובן הדבר האחרון שצריך להתקיים באקדמיה, שצריכה להיות פלורליסטית.

הייתי רוצה לראות גם יותר נשים ויותר וערבים כחלק מהפלורליזם הזה.

צריך לשאול מדוע האקדמיה הישראלית חזקה יותר במדעי הטבע מאשר במדעי החברה. הסיבה לכך היא שאין מגוון דעות שכה חשוב למחקר במדעי החברה בפקולטות הישראליות, ואילו במדעי הטבע יש קריטריונים לכך. אני לא מכיר בשום מקום אחר בעולם פערים כאלה, ואף אחד כאן לא נותן הסבר לזה. הרחבת ההשכלה הגבוהה בכל מקום בעולם היא מכשיר עיקרי לסגירת פערים. באירופה הזכות להשכלה גבוהה מעוגנת בשורה של חוקים.

אל-מוניטור: וערביי ישראל? הם גם חלק מהשכבות החלשות.

רובינשטיין: בהחלט. לכן אני בעד הקמת מכללה אקדמית מתוקצבת בשפה הערבית, ובעד הקמת שלוחה של אוניברסיטת טקסס בגליל שתלמד בערבית, יוזמה שהחלה ונתקעה. בנוסף אני בעד עידוד סטודנטים ערביים ללמוד באוניברסיטאות יהודיות באמצעות מלגות. זה יתרום לשיפור היחסים בינינו לבינם.

אל-מוניטור: התנגדת להקמת האוניברסיטה באריאל. לכאורה זה חלק מהנגישות האקדמית לפריפריה.

רובינשטיין: אריאל היא מקרה ייחודי. אני לא מקבל את זה שבחוק ישראלי קובעים בצו צבאי הקמת מוסד להשכלה גבוהה בשטחים שהם לא חלק מריבונותנו, כי המשמעות של זה היא שרק ישראלים יכולים ללמוד שם. אני מצטער שזה נעשה. יש שם אנשים טובים מבחינה אקדמית, אבל מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי, זה פגם מאוד גדול מבחינתה של מדינת ישראל. אסור שתהיה אוניברסיטה שמשרתת רק סקטור אחד. זו הייתה שגיאה. זה גרם לנו נזק גדול באירופה.

אמנם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, אבל אפשר לקוות שיום אחד יהיה הסדר עם הרשות הפלסטינית, ואז יהיה צורך לקבוע דין אחד לפלסטינים ולישראלים, וגם פלסטינים יוכלו ללמוד באוניברסיטת אריאל.

אל-מוניטור: כמי שמשקיף על מערכת החינוך הישראלית ועל רמת בתי הספר, ולנוכח התחושה בציבור שהעסק אינו מנוהל נכון מזה שנים, יש באמת ממה להיות מודאגים?

רובינשטיין: כן. מצד אחד יש התקדמות בכך שיותר ישראלים זכאים לתעודת בגרות, אך אין התקדמות מספקת בסגירת הפערים בין מרכז לפריפריה, וזה גם לא יקרה עד שלא יגיעו לשם מורים מצוינים. לשם כך צריך לקבוע שכר דיפרנציאלי וחוזים אישיים למורים, הרי באופן טבעי מורים טובים נמשכים לבתי הספר הטובים שהם באזור המרכז.

אני גם רואה דבר חמור מאוד בבתי הספר הממלכתיים-דתיים. הם הולכים יותר ויותר לכיוון חרדי. זה מזעזע שיש שם הפרדה כבר מכיתה א' בין בנים לבנות.

אל-מוניטור: אבל זכות ההורים לקבוע כיצד יחונכו ילדיהם.

רובינשטיין: בגיל כה צעיר יש לכך משמעויות ארוכות טווח על מבנה החברה. זה הרי מעודד אי שוויון בין גבר לאישה. אני רואה את ההפרדה הזאת כאסון למערכת החינוך. יש פדגוגים שאומרים שההפרדה בכיתות גבוהות תורמת להישגים טובים, אבל בעיניי יותר חשוב שמבחינה חברתית הילדים ילמדו יחד. התופעה הזאת לא הייתה קיימת בעבר, אבל היא מתרחבת בגלל התחרות עם החינוך החרדי, והיא מסמלת הקצנה דתית בכלל.

אני מאוד מודאג מהליכה לכיוונים לאומניים, שההפרדה הזאת בין המינים בגיל כה צעיר היא חלק ממנה, ומדאיג לא פחות שהכנסת והממשלה לא מתערבים כדי למנוע את זה. המשמעות וההשפעות של התופעה הזאת הן יותר ויותר קווי אוטובוס מופרדים, כניסות נפרדות למתחם הכותל, וכיוצא בזה. אלה הן תופעות מדאיגות.