מחדל ניצולי השואה: איפה המנהיגות של נתניהו?

מאז חזר לשלטון ב-2009, שואת יהודי אירופה הפכה למוטיב מרכזי ברטוריקה של בנימין נתניהו, ובמאבקו הדיפלומטי לבלימת תוכנית הגרעין של איראן. במסגרת מאמציו של ראש הממשלה "למנוע שואה שנייה" הוא פועל בזירה הדיפלומטית ונערך צבאית להתמודד עם האיום האיראני. אחד מהצעדים שעשה, כפי שחשף ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הוא השקעה של 11 מיליארד שקל עבור פעולה שבסופו של דבר נגנזה.

כמעט שלא היה נאום שנתניהו נשא בשנים הללו, בארץ או מעל הבמות הנחשבות בעולם, שבו הוא לא עשה שימוש הסברתי בשתיקת המעצמות במלחמת העולם השנייה לנוכח השמדת היהודים. ההשוואה ברורה: אל מול היחס הסלחני של המעצמות כלפי איראן כיום, וההעדפה הברורה במערב למצוא פתרון דיפלומטי, ישראל צריכה להיות אקטיבית במאמציה להגן על עצמה מול איראן.

השנים האלה, שבהן נראה היה כי כל מעשיו של נתניהו נובעים מצורך תודעתי להיות זה שימנע שואה שנייה, הן גם השנים שבהן מצבם הכלכלי, הרפואי והנפשי של ניצולי השואה החיים בישראל הלך והידרדר בשל גילם המתקדם והנזקים הפיסיים והנפשיים מהמלחמה. הוצאותיהם הרפואיות גדלו, ויכולתם לממן טיפולים רפואיים, תרופות, מזון וחימום לחורף הצטמצמה. כספי הביטוח הלאומי שהם מקבלים הלכו ונשחקו בשל יוקר המחייה והקיצוץ בקצבאות הזקנה, שהנהיג לא אחר מאשר בנימין נתניהו כשכיהן כשר אוצר בתקופת הגזרות הכלכליות של 2003.

התקשורת התמלאה בדיווחים על מצבם הכלכלי המחפיר של ניצולי השואה, והנושא תפס מקום גבוה בסדר היום הציבורי. מעת לעת התקיימו הפגנות מול הכנסת ומשרדי הממשלה בדרישה למובן מאליו: לאפשר לניצולים לחיות בכבוד את שנותיהם האחרונות.

אם יש שפל מוסרי הרי שהוא מצוי במראהו של ניצול שואה ערירי, המתגורר בדירת חדר מתפוררת, רועד מקור בלילות החורף, ניזון ממנות של עמותות צדקה, מבלי שיוכל להשיג תרופות חיוניות. התמונה הזאת חזרה שוב ושוב, בווריאציות כאלה ואחרות, בדיווחים על מחדל הטיפול בניצולי השואה.

הכתובת למחדל הזה היא בנימין נתניהו, ראש הממשלה מאז 2009, ושר האוצר בין 2003 ל-2005. החלטה אחת שלו כבר הייתה מזמן שמה קץ לחרפה הזאת. הוא הרי יודע שלא הכל זה עניין של "עמידה ביעדי התקציב". כשיש איום צבאי, מסתבר, אפשר למצוא 11 מיליארד שקל להיערכות, מבלי שהכסף הזה עבר בצינורות הרגילים. במקביל, ניצולי שואה נאלצים כיום לעבור מסכת עינויים ביורוקרטיים מתישה כדי לזכות בעוד כמה מאות שקלים חיוניים.

הם נשלחים להתדפק על דלתות הקרנות ועמותות הרווחה כדי להתחנן, הם הפכו בעל כורחם, כאילו לא די בסבל שעברו בצעירותם, להיות מצבה אנושית להתפרקות חוסנה החברתי של ישראל. אבל מעבר להכל, זקנתם המשפילה של 50 אלף ניצולים החיים מתחת לקו העוני, מתוך 193 אלף בסך הכל (על פי נתונים עדכניים של הקרן לרווחת ניצולי השואה) היא ביטוי נוסף להיעדר המנהיגות שמאפיין את ימי שלטונו של נתניהו.

רק דמיינו את ראש הממשלה דופק על השולחן ומצווה על פקידי האוצר, ועל כל גורם ממשלתי רלוונטי אחר, להעביר בתוך חודש את כל ניצולי השואה שחיים בבתים מתפרקים לדירה ראויה, לאתר כל נזקק מקרב ניצולי השואה ולממן עבורו את תרופותיו וכל צרכיו, ולהורות למשרד החינוך לצאת בתוכנית "אמץ ניצול", כך שבני הנוער יוכלו לארח חברה לעריריים שבהם. לפעמים מנהיגות היא היכולת לכופף את כל מערכות השלטון כדי לעשות את המעשה הנכון, בעיקר בשעת חירום מוסרית.

אריק שרון ידע להשתמש במנהיגות מהסוג הזה לטוב ולרע. כשהגיע גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר בראשית שנות ה-90 והיה צריך לדאוג לפתרונות דיור למאות אלפי בני אדם בתקופה קצרה, הוא הניע כשר הבינוי והשיכון את כל המערכות הביורוקרטיות במשרדו. הוא דרש - והם ידעו להמציא לו פתרונות אד הוק לבניית דירות חדשות ושכונות קרוואנים, והוא אפילו לא היה ראש ממשלה.

על פי הסקר האחרון של הקרן לרווחת ניצולי השואה, מדי חודש מתים כ-1,000 ניצולים. המשמעות היא שבתוך שנים מעטות האוכלוסייה הזאת תיעלם. מדינת ישראל, שחתמה על עסקת כספי השלומים עם גרמניה ב-1952, התחייבה לדאוג לניצולי השואה לכל ימי חייהם באמצעות הכספים הללו, כשלושה מיליארד מארק מערבי, שבסופו של דבר שימשו בעיקר להתעצמות צבאית.

ביום ראשון בבוקר [27 באפריל], כמה שעות לפני כניסתו של ערב יום השואה, אישרה הממשלה תוכנית לאומית לסיוע חירום לניצולי השואה בהיקף של מיליארד שקלים. זה מעט מדי ומאוחר מדי. הקשבתי לנאומו של ראש הממשלה באותו הערב ביד ושם. גם הפעם הייתה זו מלאכת מחשבת של רטוריקה על חורבן יהדות אירופה ומאמציו למנוע שואה שנייה.

בפתח נאומו סיפר נתניהו כי באותו הבוקר פגש בלשכתו את פלה רביב, ניצולת שואה בת 82. "היה חשוב לה לספר לי דווקא ביום הזה כיצד הזיכרונות שלה כילדה בת שבע שנאלצת להשאיר מאחור, למות, את אחותה בת השנתיים, כיצד הזיכרונות הללו אינם מרפים ממנה", שיתף נתניהו את הקהל. "היא אמרה לי: 'אני לא זוכרת מה קרה אתמול ושלשום, אבל כדרכם של זיכרונות בגיל הזה, אני זוכרת את עיניה הדומעות והעצובות של אחותי בת השנתיים'." בנקודה הזאת של נאומו, במקום להתחייב שכל עוד הוא ראש ממשלה פלה וחבריה יזכו לחיות בכבוד, נתניהו הפליג למחוזות האיום האיראני ופועלו בנידון, משאיר מאחור את ניצולי השואה אחרי שהשתמש בהם, מרוצה בוודאי מעוד נאום טוב.