הדילמה של יהודי התפוצות

ליבי-ליבי עם פרופ' מרק הלפרין מניו יורק, ד"ר בריג'יט כהן ממרסיי ופרנק ליפשיץ מברלין (כל השמות בדויים). שלושתם, כמו פעילים אחרים בקהילות היהודיות שלהם, תומכים נלהבים בישראל. שלושתם מאמינים כי פיתרון שתי המדינות הוא המפתח היחיד להבטחת אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. מה הם אומרים בימים אלה לחבר הקונגרס שלהם, לסטודנטית בסמינריון או לשכן ממול, שמבקשים לדעת לאן מועדות פניה של ממשלת ישראל?

האם הם יכולים להבטיח להם שההנהגה הישראלית אכן מוכנה להחזיר שטחים למען שלום ולא "משחקת על זמן"? כיצד הם יכולים לדעת מי אומר את האמת ביחס לכוונותיה של ישראל: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנציגיו מנהלים משא ומתן עם הפלסטינים על הסדר קבע? או שר הביטחון משה יעלון, שכינה את המתווך ג'ון קרי "משיחי"? ואולי צודק סגן השר דני דנון, שאומר שהמלך ביבי עירום מכיסוי פוליטי?

ביום שלישי [5 במארס] צפוי בנימין נתניהו להשמיע באוזני באי הוועידה השנתית של איפא"ק, השדולה הפרו ישראלית שתתכנס בוושינגטון, את המסר החיובי שהוא מתמיד לשדר בנוגע לתהליך המדיני. זה יהיה דומה, מן הסתם, לדברים שנשא בפני ראשי ועידת הנשיאים בירושלים [17 בפברואר], לאמור: "אנו דנים יום-יום כיצד להגיע לשלום בטוח ובר-קיימא עם הפלסטינים... עלינו להגיע לשלום יציב ובר-קיימא עם שכנינו הפלסטינים".

איך לא בעצם? הרי קווי היסוד של הממשלה מבטיחים כי היא "תקדם את התהליך המדיני ותפעל לקידום השלום עם כל שכנינו תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל".

מצד שני, יומיים אחרי ועידת הנשיאים [19 בפברואר], בכנס סגור לזכרו של פרופ' יעקב בר סימן טוב בירושלים, הציג השר יעלון תפיסת עולם שונה לגמרי באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "יש אנשים שמרמים את העם או חלק ממנו כאשר הם אומרים שאפשר לעשות שלום", אמר יעלון והסביר באריכות מדוע "אי אפשר לפתור את הסכסוך הזה". עוד אמר כי "יש בעיות שאי אפשר לפתור וגם לא צריך לפתור", וטען כי "עד שהפלסטינים לא יוותרו על הנרטיב שלהם לא יהיה כאן שלום". מאחר שאין להניח שעם יוותר על הנרטיב שלו, יעלון מציע להתפרק מ"אשליית פיתרון הסכסוך" ולהסתפק בניהולו. "אין לנו בעיית זמן", חרץ השר הבכיר, "הזמן פועל לטובת מי שיודע לנצל אותו".

אם יעלון חשף את פניה האמיתיות של הממשלה, אפשר לצפות שנתניהו יציע בקרוב למזכיר המדינה קרי לתייק את המתווה שלו בארכיון מזכרי השלום. מה יאמרו אז הלפרין מניו יורק, כהן ממרסיי וליפשיץ מברלין לחבריהם? לצד מי יעמדו? לצד ההנהגה הנבחרת של ישראל או לצד ההנהגה הנבחרת שלהם?

בניגוד ליעלון, שטוען כי האמירה "אפשר לעשות שלום" היא שקר, ברק אובמה, פרנסואה הולנד ואנגלה מרקל עומדים על כך שחייבים לעשות שלום. הם סבורים כי סיום הסכסוך במזרח התיכון הוא אינטרס אסטרטגי של מדינותיהם. מן העבר השני, בשבוע שעבר אמרה סגנית שר התחבורה, ציפי חוטובלי (הליכוד), לשגריר ארה"ב בישראל, דן שפירו, כי "ניסיון לכפות עלינו תוכניות מדיניות בניגוד לעמדת הבוחר יהווה פגיעה בדמוקרטיה הישראלית". האמנם אין בישראל רוב לפיתרון שתי המדינות? האם חוטובלי לא שמעה על שדולת שתי המדינות בכנסת המונה כבר 40 חברי כנסת, ללא 11 חברי המפלגות הערביות וללא ששת שרי המפלגות "יש עתיד" ו"התנועה", ועוד ח''כים נוספים שאינם רשומים? יושבת ראש מרצ ח''כ זהבה גלאון [3 במרץ] מונה אפילו 77 ח''כים.

כיצד חוטובלי מצפה שינהגו אחיה בקהילות היהודיות מעבר לים, כאשר עמדת ציבור הבוחרים הישראלי תימצא בסתירה מובהקת לעמדת נבחרי הציבור במדינותיהם?

תשובה אפשרית לשאלה הזאת אפשר למצוא ביוזמת החקיקה בנוגע לסנקציות נגד איראן. בשלבים הראשונים של היוזמה, פעלה איפא"ק במרץ רב לגייס רוב להצעה להטיל סנקציות נוספות על איראן או לפחות לא להקל את הסנקציות עליה לפני חתימת הסכם קבע בסוגיית הגרעין. בכך ייצגה השדולה נאמנה את עמדתה הלוחמנית של ישראל, המנוגדת למדיניות הפייסנית של הממשל האמריקאי. אבל כמו במקרה של מינוי צ'אק הייגל למזכיר ההגנה, ישראל שלחה את איפא"ק לקרב אבוד ומזיק. הפעם, אולי כלקח מהכישלון ההוא, כאשר הנשיא אובמה הבהיר כי יטיל וטו על הצעת החוק, נסוגו ראשי הארגון מהמערכה על יוזמת הסנקציות. הם הסבירו לסנטורים הרפובליקאים, שעמדו לצידם, כי אין זה הזמן המתאים להעביר את החוק.

הסנטור בוב קורקר, הרפובליקאי הבכיר בוועדת החוץ של הסנאט, שוחח על כך עם שגריר ישראל בוושינגטון רון דרמר, והעיד בפני האתר דיילי ביסט כי גילה שאיפא"ק וישראל "נמצאות משני צדי המתרס בסוגיה זו". ואכן, בנאומו בפני ראשי ועידת הנשיאים, לא הסתיר נתניהו את אכזבתו מכך שהחוק נתקע. הוא התלונן על ההקלה בסנקציות נגד איראן "מבלי שהיא נתנה דבר וחצי דבר", וציין שכדי שהמשא ומתן עם איראן יסתיים בהצלחה "יש צורך ביותר לחץ, לא פחות".

ממצאי מחקר שפורסם בינואר אשתקד [2013] ב"עדכן אסטרטגי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי, תחת הכותרת "תמיכת הציבור האמריקאי בישראל משנה פניה", מראים כי כישלון יוזמת הסנקציות והניסיון להכשיל את מינויו של הייגל, אינם בגדר תקלות אקראיות. החוקרים אואן אלתרמן וקמרון בראון מצביעים על כרסום בהשפעתה של השדולה הפרו-ישראלית בשל הפיצול החברתי, התהליך הדמוגרפי של התרחקות מפרוטסטנטיות והגידול המהיר של קבוצת "נטולי הדת" בחברה האמריקאית (כרבע מהדמוקרטים). השניים ממליצים שמקבלי ההחלטות בישראל ישקלו את ההשלכות האסטרטגיות הנובעות מכך, בין היתר על ידי שינוי במדיניותה של ישראל כלפי שכנותיה ויחסה לארה"ב. פעילים פרו-ישראלים באירופה מצביעים על מגמות דומות, ואף חזקות יותר ומחאה בוטה יותר נגד הכיבוש.

מעטים המצבים ששנואים על יהודי התפוצות יותר מדילמת הנאמנות בין מולדת אחת לשנייה. מאחורי אלפי הפעילים הנלהבים שמקדמים את פניהם של מנהיגים ישראלים בוועידות יהודיות, מסתתר רוב יהודי הולך וגדל שמעדיף להישאר בבית. כשהאינטרסים של ישראל סותרים את האינטרסים החיוניים של ארצות מושבם ואינם מתיישבים עם הערכים שלהם, קשה יותר ויותר להלפרין, כהן וליפשיץ לנהוג על פי העיקרון שמנחה במשך שנים את יהדות העולם: צודקת או שוגה, לעולם אנחנו בעד ישראל.