דילוג לתוכן העיקרי

החלום האמריקאי: אביגדור ליברמן החדש

בכהונתו השנייה במשרד החוץ ליברמן עוקץ את בנט במקום את אבו מאזן, ומצהיר על נאמנות לג'ון קרי במקום לפוטין. האם השינוי הזה הוא תרגיל פוליטי טקטי או צעד מהותי לקראת הסכם מדיני?
Israel's Foreign Minister Avigdor Lieberman (R) greets his Canadian counterpart John Baird before their dinner in Jerusalem January 19, 2013. Canadian Prime Minister Stephen Harper is on a four-day visit to Israel and the Palestinian Territories. REUTERS/Darren Whiteside (JERUSALEM - Tags: POLITICS) - RTX17LHJ

פוליטיקאי בכיר שנפגש בשבוע שעבר עם שגריר של מדינה אירופית בישראל, שמע מבן שיחו כי במדינתו עוקבים בהשתאות אחר הצהרותיו המתונות של שר החוץ אביגדור ליברמן מהשבועות האחרונים. השגריר ביקש לשמוע מהפוליטיקאי הישראלי, שמכיר היטב את ליברמן, כיצד יש לפרש את השינוי שחל בשר החוץ מאז שזוכה בבית משפט מאשמת מרמה והפרת אמונים וחזר אל שולחן הממשלה.

השיחה הזאת התקיימה עוד לפני נאומו של ליברמן בפני חברי המועדון התעשייתי והמסחרי ביום שישי [7 בפברואר] בתל אביב, שבו יצא להגנתו של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, מפני התקפותיהם של פוליטיקאים מהימין הישראלי. החיבוק החם ששלח אל קרי, וקביעתו ש"כשיש ויכוח בין שלמות העם לשלמות הארץ - שלמות העם חשובה יותר", הפתיעו את האמריקאים וזיכו אותו, לפחות זמנית, בתואר "המבוגר האחראי". תרמה לכך גם העקיצה ששלח בנאום לעבר נפתלי בנט ש"רץ אל המיקרופונים אבל לא לאופוזיציה".

מחלקת המדינה האמריקאית מיהרה לגמול לליברמן במחווה משלה, ובהודעה מיוחדת שהוציאה נאמר כי הצהרתו של שר החוץ הישראלי היא "חשובה וחזקה, בהתחשב בהיסטוריה שלו ובדעותיו בנושאים האלה".

ביום רביעי הקרוב יבקר ליברמן בפאריס וייפגש עם עמיתו, שר החוץ הצרפתי לורן פביוס. מאז שחזר ללשכת שר החוץ בנובמבר האחרון הוא ביקר בוושינגטון, בז'נבה ובלונדון. הבחירה ביעדים אירופים ובארה"ב אינה מקרית: ליברמן שב לתפקיד עם תוכנית סדורה לקידום יחסי החוץ של ישראל כדי לשפר את התדמית שלו לאחר כהונה ראשונה לא מוצלחת. אם ליברמן הישן נהג להשפיל את אבו מאזן, ליברמן החדש מדבר בעד שתי מדינות לשני עמים. ליברמן הישן ניסה להתקרב לרוסיה ולפוטין, וליברמן החדש הוא החלום האמריקאי.

בתוך פחות משלושה חודשים הצליח שר החוץ הישראלי להפוך מאורח לא רצוי בבירה האמריקאית, וממי שמתקבל בחשדנות בבירות אירופה, למנהיג ישראלי מסקרן ומבטיח. מול עיניהם המשתאות של דיפלומטים בכירים במערב הוא מנסה לברוא את עצמו מחדש כפוליטיקאי מתון ואמין, המשמש גורם תומך ושפוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסיעת הליכוד ביתנו.

אפשר להבין את הסקרנות הזאת. בעוד עמדותיה המתונות של שרת המשפטים ציפי לבני מוכרות וידועות, כמו גם יכולתה המוגבלת להשפיע על נתניהו, ליברמן נתפס כאיש שיכול לספק את הסחורה.

האם מדובר בצעד דיפלומטי ופוליטי טקטי בלבד או בשינוי מהותי בגישתו של ליברמן לפלסטינים ולעולם? בינתיים רק דבר אחד בטוח: שר החוץ פרש את חסותו על קרי בישראל. הוא מינה את עצמו להגן על מזכיר המדינה מפני הגידופים וההשפלות שפוליטיקאים מהימין בליכוד ובבית היהודי מטיחים בו כמעט מדי שבוע. וכשליברמן מחליט להתייצב לימינו של משהו, הוא ילך עם זה עד הסוף. זה כבר עניין של סגנון. מעבר לזה, בדיפלומטיה הבינלאומית יש משמעות רבה גם לטון ולסגנון.

לכן, עוד מבלי לגלות מה עומד מאחורי השינוי של שר החוץ הישראלי, האמריקאים צודקים בחשיבות שהם מייחסים לדבריו. יותר מכל גורם אחר בליכוד ובקואליציה כולה, ליברמן הוא המפתח להתקדמות משמעותית בתהליך המדיני עם הפלסטינים. בזמן שבנט ויעלון עוקפים את נתניהו מימין, ליברמן יכול לסייע לראש הממשלה להעביר הסכם בקרב הימין. בלעדיו, אפשר להניח כמעט בוודאות, שום דבר לא יקרה.

בנט ובכירי הבית היהודי, כמו גם סגנית השר ציפי חוטובלי ויתר הנצים בליכוד, מיהרו ליחס לליברמן מניעים פוליטיים-הישרדותיים. שר החוץ, כך הם טוענים, מזגזג בגלל מצוקה פוליטית. "ליברמן בלחץ בגלל הקטסטרופה האלקטורלית שלו בבחירות האחרונות. הוא איבד 70 אחוז מהתמיכה של הציבור שלו והוא פוחד מנפתלי בנט", אמרו בכירים בבית היהודי. אולם מהתגובות החריפות שלהם נראה כי הלחץ האמיתי הורגש בסוף השבוע הזה דווקא בימין הקיצוני.

אמנם ליברמן שואף להיות ראש ממשלה, ולכן הוא מנסה להגיע אל קהל חדש של בוחרים לאחר שמיצה הפוטנציאל האלקטורלי שלו בימין, אך בנט אינו מטריד אותו מבחינה זו. יו"ר מפלגת ישראל ביתנו מעוניין להתחזק ולצבור תומכים מהמרכז הפוליטי והימין המתון, על פי המודל הפוליטי של אריאל שרון בליכוד ובקדימה. בשלב זה כבר ברור שקיים סיכוי אפסי להמשך האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו במתכונתו הנוכחית גם בבחירות הבאות. אולם לליברמן יש עוד אפשרויות רבות לשיתופי פעולה עם נתניהו, כולל הקמת מסגרת פוליטית מרכזית משותפת אם ירצו.

ליברמן, מצדו, ניסה להפחית מעוצמת השינוי שמייחסים לו. בראיון לגלי צה"ל אמר שר החוץ כי הוא "מתנהל באופן ריאליסטי ופרגמטי לכל דבר, ואין פה משהו חדש", וביקש להתייחס "לעובדות ולא לדימויים ולדעות קדומות". באותה נשימה כמעט אמר כי בעבור הסכם עם הפלסטינים הוא יהיה מוכן להתפנות גם מביתו שבהתנחלות נוקדים.

לליברמן יש תוכנית פוליטית. לא ברור עדיין אם היא תוביל אותו למעשים מרחיקי לכת, אבל השינוי בהתנהלותו כל כך מובהק עד שקל לדמיין את המרכז והשמאל הפוליטי מאמצים אותו אל חיקם בזמן הקרוב.

ערב תוכנית ההתנתקות, היה זה אריאל שרון שפיטר את שני שרי האיחוד הלאומי, ליברמן ובני אילון, כדי להשיג רוב בממשלתו לתוכנית. האם הפעם יהיה זה ליברמן שיפטר שני שרים מהימין הקשה בסיעתו, עוזי לנדאו ויאיר שמיר, כדי לאפשר לנתניהו להביא לאישור מסמך מדיני הכולל את חזון שתי המדינות? אחרי נאומו האחרון, התסריט הזה, שעולה לאחרונה כסוג של הימור פרוע במערכת הפוליטית, כבר לא נשמע מופרך.

More from Mazal Mualem

The Middle East in your inbox

Deepen your knowledge of the Middle East

Recommended Articles